# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1322/62/6/

וזהו ש מצוה לאכל בערב יום־הכפורים (ברכות ח:), כי עקר החשק נעשה על־ידי המניעה, (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל), כי על־ידי שמונעין הדבר ממנו - הוא חושק ביותר, כי המניעה הוא רק בשביל החשק, (עין שם היטב). והנה באמת שניהם הם מכרחים, דהינו המניעה והחשק, כי המניעה בעצמה צריכין גם־כן מאד, כי צריך לקבל בהדרגה ובמדה ואם מקבלין ביותר מהראוי לו בזה נתבטל לגמרי, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר (חובת־הלבבות, שער אהבת ה', פרק ז), כי אין יכול לקבל רבוי האור. נמצא, שזה בעצמו שרצה לתקן - נתקלקל, דהינו מה שהיה רוצה להוציא מכח אל הפעל, דהינו להמשיך חיות דקדשה למטה, ומחמת שרצה יותר מהמדה - על־ידי־זה חזר וקלקל, כי אין יכול לסבל רבוי האור וחוזר ונסתלק למעלה, על־כן כל דבר שבקדשה שרוצין לעשות - בהכרח שיהיה מניעה כדי שלא יקבל פתאם האור שלא בהדרגה, שזהו בחינת 'הבא לטהר מסיעין לו, אמרינן לו המתן' (יומא לח: לט.). בחינת מניעה שמונעין אותו כשבא לטהר ולעשות דבר שבקדשה כדי שלא לקבל האור פתאם שלא בהדרגה ובמדה, ועל־כן מונעין אותו, ועל־ידי המניעה נעשה לו חשק יותר, ואזי הוא חושק וכוסף מאד והמניעה מונעת אותו, ואזי הוא חושק יותר והמניעה מונעת יותר, ועל־ידי־זה, הינו על־ידי המניעה והחשק נעשה כלי לקבל בתוכו את האור בהדרגה ובמדה, הינו כשזוכה אחר־כך שיהיה לו חשק גדול כפי המניעה, ומשבר את המניעה וזוכה למה שהוא חושק, אז נעשה מהמניעה שהיה לו קדם כלי לקבל בתוכו את האור הנחשק. וכמו ששמעתי מרבנו ז"ל (מובא בסימן קפה), שכל היסורים והמניעות שיש לאדם כשמתחיל להתקרב להשם־יתברך ולצדיק האמת - נעשה מהם כלי לקבל אחר־כך בתוכו קדשת ישראל.

נמצא, שהמניעה היא טובה גדולה, כי על־ידי־זה נעשה כלי לקבל אור הקדשה בהדרגה ובמדה. ועל־כן קדם יום־הכפורים צריכין דיקא לאכל בערב יום כפור, כי ביום־הכפורים שצריכין לזכות לנחשק גדול לנקדה העליונה, בחינת קמץ - צריכין לבטל עצמו מכל וכל כנ"ל, כי אי אפשר לקבל האור הגדול של יום־הכפורים שהוא בחינת קמץ, בחינת כתר כי אם על־ידי בטול גמור, אבל באמת הבטול צריך שיהיה בבחינת 'רצוא ושוב' - לקבל האור בתוך בחינת כלי בהדרגה ובמדה, על־כן צריכין לאכל בערב יום כפור, והאכילה שמחיבים לאכל בערב יום כפור הוא בחינת מניעה כנגד קדשת התענית של יום־הכפורים, בבחינת 'הבא לטהר מסיעין לו - אומרים לו המתן', כי לפי גדל קדשת יום־הכפורים מגדל החשק והכסופין וההשתוקקות לקדשה כזו של יום־הכפורים, בודאי היו רב בני ישראל מפרישין עצמן בקדשה יתרה ובפרישות גדול סמוך ליום־הכפורים, שהוא יום קדוש ונורא כזה, ובודאי לא היה אפשר לאכל ולשתות ולהתענג בערב יום כפור מגדל החשק והכסופין לקדשת יום־הכפורים, אבל השם־יתברך מנע אותנו מזה, וגזר לאכל דיקא בערב יום כפור, בבחינת 'הבא לטהר מסיעין לו - אומרים לו המתן', בחינת מניעה, כי גם בהקדשה בעצמה יש בחינת מניעה, שגם המניעה בעצמה הוא קדש, אך המניעה הוא בשביל קיום האדם שלא יתבטל לגמרי כנ"ל, כדי שיוכל לקבל האור על־ידי כלי במדה ובהדרגה. וזה בחינת אכילת ערב יום כפור - שזה בחינת המתן, בחינת מניעה כדי שיוכל אחר־כך ביום־הכפורים לקבל האור הגדול על־ידי גדל החשק והבטול של יום־הכפורים, ואף־על־פי־כן לא יתבטל לגמרי, מאחר שכבר נעשה כלי על־ידי בחינת המניעה, דהינו אכילת ערב יום כפור.

וזה שאיתא בכתבים (עין פרי־עץ־חיים, יום כפור, פרק א), שאכילת ערב יום כפור נעשה כלי לקבל בתוכו אור הענוי, הינו כנ"ל, כי על־ידי הענוי נתבטלין ומקבלין אור הגדול שהוא בחינת קמץ, בחינת כתר, אך אי אפשר לקבלו כי אם על־ידי מניעה שהוא בחינת אכילת ערב יום כפור, שעל־ידי־זה נתגדל החשק ביותר, על־ידי המניעה כנ"ל. ועל־ידי גדל החשק והמניעה נעשה כלי שמקבלין בתוכו אור קדשת יום־הכפורים, שהוא בחינת קמיץ וסתים שזוכין על־ידי הענוי והבטול, כנ"ל.

ועל־כן הם חמשה ענויים כנגד חמשה מוצאות הפה שנשלם ביום־הכפורים כנ"ל, כי על־ידי הענויים נשלם הדבור לגמרי, כי אין שלמות להדבור כי אם על־ידי הנקדות כלם, שהם תשע נקדות וביום־הכפורים זוכין לנקדה העליונה, דהינו קמץ שזוכין לזה על־ידי הבטול והחשק, כי מחמת שמבטלין עצמן מכל תאוות עולם הזה על־ידי הענויים, על־ידי־זה נתרבה מאד החשק והכסופין להתדבק בו יתברך, ועל־ידי־זה נעשה בחינת קמץ ואז נשלם הדבור. נמצא, שהדבור נשלם על־ידי הענויים של יום־הכפורים, ועל־כן הם חמשה כנגד חמשה מוצאות הפה כנ"ל, ואזי כשנשלם הדבור - אז יוצא מכח אל הפעל, בחינת (תהלים קמה, טז): "פותח את ידך" וכו' ועקר נעשה על־ידי תשובה שהוא פתח חרטה, כנ"ל, ועל־כן אז עקר התשובה, כי אז צריכין לפתח ולהוציא מכח אל הפעל בשלמות כנ"ל, שזה נעשה על־ידי תשובה שהוא פתח חרטה, כנ"ל. ואזי על־ידי התשובה שמתחרטין על העבר ומדבקין עצמן בחשק גדול וכסופין גדולים להשם־יתברך, על־ידי־זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל, ואזי הוא עת רצון גדול, ונמחלין כל העוונות כשיוצא מכח אל הפעל, ונפתח הרוח דלתתא מן הרוח דלעלא, ואזי נמשך הרוח דלתתא, שהוא חיות התחתונים למטה, ובזה נתגלה אור גדול ונשפע שפע רב ונמתקין כל הדינים, ונתתקנין ונתכפרין כל העוונות. כי עקר פגם העוונות הוא שמסלקין השכינה מתחתונים, שזה בחינת מיתה, שנסתלק החיות דלתתא למעלה, אבל כשחוזרין ומוציאין מכח אל הפעל ומגלין הרוח דלתתא שנפתח מן הרוח דלעלא, בזה נתתקן הפגם, וחוזר ונמשך חיות ושפע גדול למטה, כנ"ל.