# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1322/64/2/

ועקר התשובה הוא בבחינת "דום לה' והתחולל לו", - 'והוא יפיל לך חללים', שנכנע הדם שבחלל־השמאלי וכו'. וזה בחינת תקיעת שופר שהוא קול בלא דבור - זה בחינת "דם לה'" וכו', כי אין לנו פה להשיב וכו', כמו שכתוב בזהר־הקדוש ברעיא מהימנא (חלק ב' קיט:), שצריך לבוא לפניו יתברך ולהשים עצמו כבהמה לקרבן, 'וימא הכי (ויאמר כך): אין לי פה להשיב'. וזה בחינת שופר, שהוא קול בלא דבור, כי השופר הוא בחינת תשובה, כמובא, בחינת 'עורו ישנים מתרדמתכם' (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד). ומחמת שאז בראש־השנה הוא התחלת התשובה של כל השנה, ובתחלת התשובה כשאדם מתחיל להתקרב אליו יתברך אז הקטרוג גדול מאד, רחמנא לצלן, מחמת שעדין עוונותיו מבדילים בינו לבין קונו, והם מקטרגים עליו ואינם מניחים אותו להתקרב, ואז מגדל הקטרוג אי אפשר לדבר שום דבור לפניו יתברך, כי עדין הדם שבחלל־השמאלי בתקפו, והדבור הוא מהדמים ומחמת שהדם שבחלל־השמאלי בתקפו עדין - אי אפשר לדבר שום דבור הגון כראוי, כי הדבור מבלבל מאד מחמת הדם שבחלל־השמאלי, ועל־כן על־ידי הדבור יוכל, חס ושלום, הקטרוג להתגבר יותר, בפרט כי אז הקטרוג גדול, כנ"ל.

וזה שאסרו חכמינו ז"ל להזכיר שום ודוי של חטאים בראש־השנה (פרי־עץ־חיים, שופר פרק ה), כי אז בראש־השנה "עשו בא מצידו" (בראשית כז, ל) - שרוצה לקטרג (זהר אמור צט:), ומביא כל החטאים, חס ושלום, לקטרג, ומתקף הדין אז אסור להזכיר שום חטא ועון - שלא יתגבר יותר, חס ושלום, וכנ"ל, כי אז הוא התחלת התשובה כנ"ל. ועל־כן יהיב להון עיטא לתקע בשופר - זה בחינת דם לה', כי אז בראש־השנה צריכין לדום ולשתק ולבלי להרבות בדבור, [כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (שיחות הר"ן סימן כא)], ואפלו החטאים אסור להזכיר כנ"ל. וזה בחינת "דם לה'", וזה בחינת תקיעת שופר, שהוא בחינת תשובה, זה בחינת דם לה', כי אין לנו פה להשיב ואי אפשר לנו לדבר שום דבור לבקש מלפניו על חטאינו, רק אנו קוראים אליו יתברך בקול לבד בלי דבור, בבחינת (תהלים קל, א): "ממעמקים קראתיך ה'" - מעמקי דלבא. וזה בחינת קול השופר, בחינת (שם קיח, ה): "מן המצר קראתי יה". כי בתחלת התשובה, שאז אי אפשר לדבר שום דבור כנ"ל, וצריכין רק לדום ולשתק כנ"ל, אז קוראין אליו יתברך רק בקול לבד. וזה בחינת "דם לה' והתחולל לו" - שמיחלים ומצפים אליו יתברך "כעיני עבדים אל יד אדוניהם", וקוראים אליו מעמק הלב לבד בלי שום דבור, בבחינת "ממעמקים קראתיך ה'".

וזה בחינת קול השופר כנ"ל, כי עקר בחינת השופר הוא בחינת בושה, בבחינת "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג, ו). והיראה היא בושה, בחינת 'ירא־בשת' (תקוני־זהר צב:), כמו שכתוב במקום אחר (בסימן לח), והבושה זה בחינת שסובלין חרפות ובושות ומתבישין על חטאם ואין להם פה לדבר, רק דוממים לה' ומיחלים אליו יתברך ועל־ידי־זה נעשה בחינת אדם, כי אז בראש־השנה צריכין לתקן בחינת אדם, כי אדם־הראשון על־ידי חטאו נאמר עליו (תהלים מט, יג): "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". ועל־כן עקר התשובה על־ידי בחינת דם לה', כי צריכין לעשות עצמו כבהמה שאין לה פה לדבר, ועל־ידי זאת השתיקה והדמימה - השם־יתברך מרחם עליו וזוכה על־ידי שתיקה זו לבחינת תשובה, שהיא בחינת כתר, שהוא גם־כן בחינת שתיקה, כי הוא למעלה מהדבור.

וזה עקר בחינת תשובה, שזוכין שיתהפך הירידה לעליה, דהינו מה שנפגם הדבור, ויצא מגדר האדם לגדר בהמה על־ידי מעשה הבהמיות שעשה, ועל־ידי שמכיר את מקומו, וכשבא לשוב בתשובה - אין לו פה להשיב, ועל־ידי דמימה ושתיקה זו השם־יתברך מרחם עליו, וזוכה לעלות בתכלית העליה, כי זוכה לתשובה, שהוא בחינת כתר, בחינת שתיקה שלמעלה מהדבור, וכשזוכה לעלות לשם, אזי חוזר ונעשה אדם כנ"ל, דהינו שנעשה בחינת אלף, כי לית אדם בלא אלף וכו', (כמבאר שם). ואזי בודאי חוזר ונבנה הדבור בשלמות, כי גדר האדם הוא הדבור.