# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1322/64/5/

וזה בחינת תקיעה בראש ותקיעה בסוף ושברים תרועה באמצע (ראש־השנה לג:), כי תקיעה הוא בחינת שתיקה העדר הדבור, [כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן ס)], וזה תקיעה בראש ותקיעה בסוף, כי תקיעה ראשונה זה בחינת נקדה התחתונה שנעשית על־ידי הדמימה והשתיקה כנ"ל. תקיעה האחרונה - זה בחינת נקדה העליונה שהיא גם־כן בבחינת שתיקה, בבחינת (אבות ג, יג): 'סיג לחכמה שתיקה', בחינת 'במופלא ממך אל תדרש', עין שם. ושברים תרועה זה בחינת הבושה והלב נשבר, בחינת (ראש־השנה לג:): 'גנוחי גנח ילולי יליל', דהינו הבושה שמגנחין ומיללין מחמת הבושה על גדל פשעיו. וזאת הבושה הוא עקר בחינת קול השופר שכלול מגונין סגיאין ובשביל זה נקרא שופר - לשון התפארות כלליות הגונין, כי על־ידי הבושה שמשתנה פניו לכמה גונין - זוכה להתפארות כלליות הגונין, וזה בחינת הוא"ו שבתוך האלף כנ"ל, ואזי נשלם תמונת אלף ונעשה אדם לשבת על הכסא. ונעשה יחוד בין חמה ולבנה, שזה עקר התקון של כל החטאים ונתמלאות כל הפגימות, שזה עקר בחינת ראש־השנה וכנ"ל.