# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1322/64/7/

וזה בחינת מצות סכה אחר עשרת־ימי־תשובה. כי איתא שם במאמר הנ"ל, שמי שרוצה לעשות תשובה - צריך להיות עיל ונפיק, בחינת 'רצוא ושוב', בחינת 'זכאה מאן דעיל ונפיק' (זהר האזינו רצב.), בחינת "אם אסק שמים שם אתה" - זה בחינת עיל. "ואציעה שאול הנך" - זה בחינת 'ונפיק' וכו', עין שם היטב.

וזה בחינת מצות סכה אחר עשרת־ימי־תשובה, שאמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי (סכה ב.), זכר לענני כבוד, שסככו על ישראל כשהלכו במדבר (שם יא:). כי באמת עקר הקדשה היא בתוך הבית של אדם, כי ידוע, שבחוץ הוא מקום שליטת החיצונים, ועל־כן נקראים 'חיצונים' שמקומם בחוץ, אבל בתוך הבית הוא מקום משמר מהם. ושם עקר המשכת הקדשה בבחינת (משלי כד, ג־ד): "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו"; שבתוך בית ישראלי, שהוא בית של הקדשה - נמשך לשם בחינת חכמה ותבונה ודעת, שהוא בחינת כלליות התורה כלליות הקדשה, כי התורה כלולה בחכמה ותבונה ודעת, כידוע. ומתחלת מ'בראשית' שהוא בחינת 'רא"ש בי"ת'. וזה בחינת ב' מבראשית, שהוא התחלת התורה, שהוא כלליות התורה שכלולה בבחינת בית, הינו בבחינת בית של הקדשה שהוא בית ישראלי, כי הבית הוא דירת אדם, שהוא בחינת התורה, בבחינת (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם". והבית נקרא רשות היחיד, שהוא בחינת רשות יחידו של עולם שגבהו עשרה ורחבה ארבעה, כמובא בתקונים (תקון כא, נה:). ועל־כן עקר הקדשה הוא בתוך ביתו של אדם [ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג.): 'מי שאין לו קרקע אינו אדם']. וזה בחינת "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך" (ישעיה כו, כ), שעקר קדשתו של אדם כשמסגיר עצמו בתוך ביתו וחדרו.

וזה בחינת (מיכה ו, ח): "והצנע לכת עם אלקיך", שעקר התקרבות להשם־יתברך הוא בבחינת "והצנע לכת", בבחינת השבח הנאמר על תלמיד חכם: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד). וזה בחינת (ישעיה מד, יג): "כתפארת אדם לשבת בית", שעקר תפארתו וקדשתו של אדם הוא כשיושב בתוך ביתו, ששם עקר המשכת הקדשה וכנ"ל. וכל זה מובן מדברי רבנו ז"ל, שביתו של ישראל הוא בחינת בית מב'ראשית, שהוא בחינת כלליות התורה, כמובן בדברי רבנו ז"ל על פסוק (בראשית לז,יג): "ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית" (סימן רסו, עין שם). וכמובן במאמר "בראשית לעיני כל ישראל" (בלקוטי תנינא בסימן סז), שבית ישראל הוא בבחינת בית־המקדש, עין שם, והבן.

נמצא, שעקר הקדשה הוא בתוך הבית של האדם, אבל באמת אף־על־פי־כן אי אפשר להיות סגור בתוך ביתו לעולם, כי בהכרח לצאת מתוך ביתו לפרקים, ובאמת היה ראוי שיהיה האדם יושב בתוך ביתו תמיד, מאחר ששם עקר הקדשה ובחוץ הוא להפך כנ"ל. ועל־כן היה ראוי שישב תמיד בתוך ביתו, אבל אף־על־פי־כן האדם מכרח לצאת לחוץ ולהיות נכנס ויוצא בכל פעם.

אך באמת זהו בחינת עיל ונפיק, כי אף־על־פי שהיה ראוי שיהיה האדם דבוק בקדשה תמיד, בבחינת עיל, אף־על־פי־כן עקר שלמות הקדשה הוא דוקא כשזוכה האדם להיות עיל ונפיק, כי בהכרח שיצא האדם לפעמים קצת מהקדשה בבחינת ונפיק, כמו שנראה בחוש שיש לכל אדם עליות וירידות ממש בכל יום, ואי אפשר שיעמד תמיד במדרגה אחת. וכל זה הוא מחמת שבהכרח צריכין להעלות גם מדרגות התחתונות ומקומות החיצונים כלם אל הקדשה, על־כן בהכרח שיהיה האדם בבחינת עיל ונפיק כשזוכה אז להיות בקי בהלכה ולהחזיק עצמו אז כראוי, אזי הוא זוכה להעלות גם מקומות החיצונים ומדרגות התחתונות כלם אל הקדשה. וזה בחינת ירידה תכלית העליה, כידוע. וזה בחינת מה שצריכין לצאת מן הבית בכל פעם, כנראה בחוש, זה בחינה הנ"ל, בחינת עיל ונפיק. כי בתוך הבית הוא בחינת עיל כי שם עקר גבול הקדשה כנ"ל, וכשיוצא חוץ לביתו ובחוץ יש להם שליטה זה בחינת ונפיק, וזהו עיל ונפיק ממש, עיל שנכנס לתוך הבית ששם גבול הקדשה ונפיק כשיוצא מן הבית כנ"ל. ואז כשיוצא מן הבית שהוא בחינת ונפיק - אז הוא מברר מקומות החיצונים ומגביה הכל אל הקדשה. ועל־כן מכרח האדם לצאת לחוץ אף־על־פי שעקר הקדשה בתוך הבית, כנ"ל.

וזה בחינת (דברים ו, ז): "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", שצריך האדם להכיר את השם־יתברך בין בביתו, ששם גבול הקדשה, ובין כשיוצא חוץ לביתו והולך בדרך, אף־על־פי ששם יש, חס ושלום, להם אחיזה, אף־על־פי־כן גם שם צריך לזכר בהשם־יתברך ולדבקה בו גם שם בחוץ, כי מלכותו בכל משלה, בבחינת "ואתה מחיה את כלם" (נחמיה ט, ו), בבחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", שזהו בחינת עיל ונפיק, כמבאר במאמר הנ"ל.

וזה בחינת מה שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה. ומדבר הוא מקום החיצונים (זהר וישלח קעח:) - מקום "נחש ושרף ועקרב" וכו' (דברים ח, טו), וישראל הכרחו ללכת שם דיקא. ואיתא, ששם במדבר היו ישראל דורכים על הסטרא־אחרא. ועל־כן הכרחו ללכת שם, כדי להכניע שם הסטרא־אחרא במקומה כדי לברר משם הקדשה. וזה בחינת 'זכאה מאן דעיל ונפיק'. כי עקר שלמות הקדשה כשמעלין הקדשה גם ממקומות החיצונים, שזהו בחינת ונפיק.

וזהו בחינת מצות סכה אחר עשרת־ימי־תשובה, זהו בחינת שלמות התשובה שהוא דיקא על־ידי בחינת עיל ונפיק, וצריך להיות בקי בזה מאד, בחינת בקי בהלכה בקי בעיל בקי בנפיק וכו', (כמבאר שם). כי צריך להיות בקי מאד כשהוא בבחינת ונפיק, לבל יפל לגמרי חס ושלום, רק אדרבא! יכניע שם הסטרא־אחרא ויעלה משם את הקדשה, שזהו עקר השלמות כנ"ל. וזה שאחר עשרת־ימי־תשובה צותה התורה לישב בסכה, ואמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, זה בחינת ונפיק - שצותה התורה לצאת מן הבית, שהוא עקר גבול הקדשה, זה רמז שעקר שלמות התשובה היא דיקא כשזוכין להיות בבחינת עיל ונפיק. ובראש־השנה וביום־הכפורים ועשרת־ימי־תשובה, אז הוא בחינת עיל, כי אז כל ישראל עוסקים כלם רק בתורה ובתפלה ובעבודת ה', שזהו בחינת עיל. אבל שלמות התשובה הוא רק על־ידי בחינת עיל ונפיק, ועל־כן יוצאים מן הבית אל הסכה, כי זה שיוצאין מן הבית, זה בחינת ונפיק כנ"ל, כי בבית הוא גבול הקדשה כנ"ל, אך אז ההכרח לצאת מן הבית, כי אנו צריכין להשלים את בחינת התשובה שהתחלנו בעשרת־ימי־תשובה, שעקר שלמותה על־ידי בחינת עיל ונפיק, ועל־כן בהכרח לצאת מן הבית, שזהו בחינת ונפיק.

אך השם־יתברך חמל עלינו וזכה אותנו אז דיקא במצות סכה, שהוא בחינת ענני כבוד שסככו על ישראל כשהלכו במדבר, כי אז דיקא כשהולכים במדבר במקומות החיצונים, שזהו בחינת 'ונפיק', כשזוכים אז למצא את השם־יתברך, אז דיקא השם־יתברך חופף על ישראל בקדשה גבה מאד, בבחינת ענני כבוד, בבחינת סכה שהוא קדשה גבוה מאד, בחינת אמא דמסככא על בנין, שזאת הבחינה חופפת וסוככת על האדם אז דיקא כשהוא בבחינת ונפיק - לשמרו ולהצילו לבל יפל שם, חס ושלום, ועוזרת אותו שיוכל להכניע שם הסטרא־אחרא ולברר משם דיקא את הקדשה. וזה בחינת ענני כבוד שהגנו על ישראל במדבר דיקא. וזה בחינת סכה. נמצא, שאנו זוכין אז על־ידי בחינת ונפיק לעליה גדולה מאד לבחינת סכה. וזה בחינת ירידה תכלית העליה. וזהו עקר שלמות התשובה שצריכה להיות בבחינת עיל ונפיק, דהינו להיות בקי בבחינת ונפיק למצא שם השם־יתברך ואז זוכה לעליה גדולה ביותר. וזה עקר שלמות התשובה.

וזה בחינת 'תשובה על תשובה' הנאמר שם, דהינו שבכל פעם שבא למדרגה והשגה יותר גבה, אזי צריך לעשות תשובה על השגה הראשונה. וזהו דיקא על־ידי בחינת עיל ונפיק, כי זה ידוע שקדם שעולין מדרגא לדרגא צריך להיות ירידה קדם העליה, והירידה הוא תכלית העליה והירידה זה בחינת ונפיק. נמצא, שאי אפשר לזכות לעשות תשובה על תשובה שהוא על־ידי שעולין מדרגא לדרגא כי אם על־ידי בחינת ונפיק. ועל־כן עקר שלמות התשובה הוא על־ידי בחינת עיל ונפיק, כי על־ידי־זה זוכה לעשות 'תשובה על תשובה', ובזה מקשר שם המאמר היטב, עין שם, והבן.

כי באמת כשאדם הוא בבחינת ונפיק, אז דיקא מגן ומסכך עליו בחינת קדשה גבה מאד, בחינת סכה, שהוא בחינת אמא דמסככא עליו, כאם המגנת על בנה לבל יפל, חס ושלום, כשהולך במקום סכנה. וכן מובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן נו, סימן יב תנינא), שכשהאדם בבחינת ירידה, בבחינת ונפיק, אז דיקא נעלם ונסתר שם קדשה גבה מאד, וכשזוכה אז לבקש את השם־יתברך ולמוצאו שם, אזי זוכה אז דיקא לבחינת קדשה גבה מאד וכנ"ל. וזהו בחינת מצות סכה שזכה אותנו השם־יתברך בתחלת השנה, בתחלת התשובה, שצריכה להיות בבחינת עיל ונפיק דיקא, ובחינת עיל מקימין בראש־השנה ועשרת־ימי־תשובה ויום־הכפורים. ואחר־כך צריכין לקים בחינת ונפיק ועל־כן צוה השם־יתברך לישב בסכה לצאת מן הבית ולישב בסכה, להורות, שכשהאדם בבחינת ונפיק, שזהו בחינת יציאה מן הבית כנ"ל, אז דיקא הוא זוכה לקדשה גבה מאד לבחינת סכה, שהוא בחינת מקיפים ששומרים ומגינים על האדם אז, כשהוא בבחינת ונפיק. נמצא, שבסכות אנו זוכים על־ידי בחינת ונפיק לעליה גדולה מאד לבחינת סכה כנ"ל, ועל־ידי מצות סכה אנו זוכים לשלמות התשובה בבחינת עיל ונפיק. וזה צריכים בתחלת התשובה שמתחלת מראש־השנה.

ועל־ידי־זה שאנו מקימין מצות סכה כראוי אנו זוכים בכל השנה לעשות תשובה בשלמות, בבחינת עיל ונפיק, ובכל עת שאנו בבחינת ונפיק - מגן עלינו סכת שלם לבלי לפל, חס ושלום, ועל־כן צותה אותנו התורה בתחלת השנה על מצות סכה. כדי שיגן עלינו בכל השנה בחינת סכת שלם בכל עת שאנו בבחינת ונפיק, כי סכת שלם מגן תמיד על האדם, ובכל עת סכנה שצריכין שמירה אז מגן סכת שלם, כמו שאומרים: 'ופרס עלינו סכת שלומך' - שמבקשים בלילה שאז הוא גם־כן עת סכנה, ואז הוא בחינת ונפיק כנגד מדת יום שהוא בחינת עיל, שהוא בחינת חמה, ולילה, הוא בחינת לבנה, בחינת ונפיק. ואז דיקא מגן סכת שלם וכנ"ל. וכל זה על־ידי מצות סכה שמקימין בתחלת השנה וכנ"ל. וזהו "כי יצפנני בסכו ביום רעה" (תהלים כז, ה). כי סכה מגן על האדם ביום רעה שהוא בחינת ונפיק, דהינו בעת שנופל מעבודתו כשזוכה לחזק את עצמו ולבלי ליאש את עצמו, וכנ"ל.