# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1322/65/11/

וזה בחינת תקיעה אחרונה - שחוזרין ועולין לבחינת למעלה מהזמן. וזה בחינת מלכות דוד, שמרמז בתקיעה אחרונה - בחינת מלכות משיח שהוא מלכות דקדשה, שזה עקר בחינת ראש־השנה - שמרבין להתפלל שיתגלה מלכותו עלינו על־ידי צמיחת קרן משיח בן דוד. כי עקר הזמן הוא בבחינת מלכות - שהיא מנהגת את העולם שהוא בזמן ובמדות, ועל־כן נקראת בחינת מלכות - אחרית הימים (זהר חלק א, רנז:), שהוא בחינת זמן, כי שם כל סדר זמנים. ועקר בריאת העולם שהוא התהוות הזמן - נעשה כדי לזכות לקשר הזמן לבחינת למעלה מהזמן, שבשביל זה נברא האדם ביום הששי, כדי שיכנס לשבת מיד - כדי שיקשר תכף הזמן של ששת ימי המעשה לבחינת שבת שהיא בחינת למעלה מהזמן כנ"ל (באות ה), אך על־ידי קטרוג הירח שאמרה, אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד – נתמעטה (חלין סא:), ומעוט הירח זה עקר בחינת הזמן - שהוא על־ידי מעוט וקטנות השכל, שזה בחינת מעוט הירח, כי עקר החיות הוא השכל, כמובא במקום אחר (סימן א), ועל־כן עקר הזמן הוא בבחינת שנת לילה, שאז שולט "המאור הקטן לממשלת הלילה" (בראשית א, טז). ששם עקר הזמן בבחינת מעוט הירח, כנ"ל. ולעתיד יתמלא פגימת הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו) - ואז יתבטל הזמן לגמרי, כמו שכתוב (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה", שזה בחינת בטול הזמן.

ועכשיו בראש־השנה שהוא יום הראשון של השנה - אנו צריכין לעסק תכף בתקון זה, כי תכף בתחלת השנה כשמתחיל יום הראשון של השנה, שהוא התחלת הזמן - אנו צריכין להעלות תכף ומיד את כל הזמן של השנה לבחינת למעלה מהזמן, שעל־ידי־זה נמתקין כל הדינים שנאחזים בבחינת אחרית הימים, בחינת "בצר לך" וכו'. כי זה עקר כל עבודתנו לברר ולהעלות בחינת המלכות למקומה הראשון - שיעלה סוף המעשה לתחלת המחשבה, שיחזר ויתמלא פגימת הלבנה, ויהיה אור הלבנה כאור החמה, ויהיה כל הזמן נכלל בבחינת למעלה מהזמן, ועל־כן צריכין לעשות זאת תכף בראש־השנה ביום הראשון של השנה.

וזה בחינת "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב) - בראש־השנה נדון מה יהיה בסופה (ראש־השנה ח.), שהסוף השנה עולה עד ראש־השנה, כי בראש־השנה נדון מה יהיה בסופה - זה בחינת התקרבות סוף הזמן לראשיתו ותחלתו, כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון (מוסף לראש־השנה, ועין ראש־השנה כז.), כי בזה היום נברא אדם־הראשון ביום הששי (זהר אמור ק:) - כדי שיכנס לשבת מיד בשביל כונה זו כנ"ל, כדי שיעלה כל הזמן לבחינת למעלה מהזמן, כנ"ל.

ואז כשעולה כל הזמן לבחינת למעלה מהזמן - נמתקין כל הדינים שנאחזין בבחינת זמן, בבחינת אחרית הימים, בחינת מלכות, ששם כל הכ"ח [עשרים ושמונה] עתים – ארבעה־עשר לטובה וארבעה־עשר וכו' (עין תקוני־זהר, תקון סט, קא.), כי משם משתלשל אחיזת העתים לרעה, חס ושלום, מחמת מעוט הירח, שהוא מעוט השכל - התגברות הזמן, אבל כשמקשרין ומעלין הזמן לבחינת למעלה מהזמן על־ידי הגדלת השכל נתבטל שנוי העתים והזמנים, ונמתקין כל הדינים, בחינת 'בצר לך' הנאחז בבחינת אחרית הימים, ואז נעשה כלו טוב - שנמשך מבחינת למעלה מהזמן, שהוא כלו טוב כלו ארך. ועל־ידי־זה יוציא משפטנו לאור בראש־השנה לחיים טובים ארכים ולשלום ולכל טוב, כי שם כלו טוב, כנ"ל.

וזה עקר צמיחת קרן משיח שהוא מלכות דקדשה. כי משיח הוא בבחינת למעלה מהזמן, ועל־כן דוד המלך, עליו השלום, לא היה לו שום זמן בעולם הזה והיה ראוי להיות נפל (זהר לך־לך צא:), אבל באמת השם־יתברך רוצה בתקון העולם, כי אדרבה, דוד דיקא הוא צריך להיות בעולם הזה, כי יש לו כח לקשר ולהעלות כל העולם לבחינת למעלה מהזמן, ועל־כן ימים על ימי מלך הוסיפו, עד שחי בעולם הזה שבעים שנה וזכה לעלות לבחינת למעלה מהזמן, בחינת 'דוד מלך ישראל חי וקים' (ראש־השנה כה.), שזה בבחינת למעלה מהזמן - שחי וקים לעולם ועד, וממנו יצא משיח שהוא גם־כן למעלה מהזמן והוא יתקן הכל, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל על פסוק (תהלים ב, ז): "אני היום ילדתיך" (ועין מדרש שוחר־טוב שם), שמשיח יזכה לזה השכל של בחינת בטול הזמן, עין שם (בלקוטי תנינא סימן סא):