# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1322/65/13/

וזה בחינת מה שנקרא ראש־השנה - 'יום הזכרון'. כי שכחה הוא בחינת הסתלקות הדעת - ששם עקר הזמן כנ"ל, אבל זכרון הוא בחינת דעת - שעל־ידי־זה נתבטל הזמן, כנ"ל. כי אפלו בשכלנו אנו יכולין להבין קצת שאין שום זמן כלל, כי רואין בחוש שהזמן הולך והומה, והוא עף ופורח כצל עובר, עד שבאמת לפי פריחת המחשבה רואין כמעט בחוש שאין שום זמן כלל, כי היכן הוא הזמן של כל העולם. ועקר הזמן הוא רק מחמת השכחה, מחמת שעוברים ימים ושנים וברבות הימים נשכחין הימים הראשונים, ומחמת השכחה נדמה כאלו כבר הוא זמן ארך ונמשך מאד, אבל כשזוכרין היטב מה שנעשה מתחלה עד עכשיו - והיום שעבר לפני כמה שנים כאלו הוא עומד עכשיו, על־ידי־זה רואין שאין שום זמן כלל, רק שבשכלנו בודאי אי אפשר להבין דבר זה בשלמות, רק איזה התנוצצות בהעברה בעלמא.

הכלל, שזכרון שהוא שלמות הדעת הוא בחינת למעלה מהזמן, כי עקר הזמן הוא מחמת שאין לנו שכל, כמו שאמר רבנו ז"ל בפרוש - דהינו בחינת שכחה, שהוא בחינת שנה, הסתלקות הדעת. ועל־כן מזהיר הפסוק (דברים לב, ז): "זכר ימות עולם בינו שנות דר ודר". שכל ימות עולם ושנות דור ודור צריכין להעלותם ולקשרם לבחינת זכרון שהוא למעלה מהזמן. וזהו, "זכר ימות עולם" - 'זכר' דיקא. וזהו על־ידי, "בינו שנות" וכו'. הינו על־ידי הבינה והדעת - שעל־ידי־זה נתבטל הזמן של כל ימות עולם ושנות דור ודור. ועל־כן נקרא ראש־השנה - 'יום הזכרון', כי אז בתחלת השנה מעלין כל הזמן לתחלת הזמן לבחינת בטול הזמן, שזהו בחינת זכרון, כנ"ל: