# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1322/66/7/

ולעבדא לזכות לתשובה על־פי המבאר לעיל - צריכין לבאר קצת, כי בחינת מלכות אין מתגלה כי אם על־ידי המדות מחסד וכו' - שהם בחינת שבעת ימי הבנין, שבהם נברא כל העולם בעשרה מאמרות בשביל לגלות מלכותו יתברך, ועל־כן בבחינת מלכות כלולים כל המדות, כידוע (זהר תרומה קנח.), אבל כשאדם חוטא, חס ושלום, בפרט כשמתרבים החטאים של הדור, עד שגרמו הגלות או אריכות הגלות, כמו עכשיו בעוונותינו הרבים - אזי מסתלקין כל הקדשות למעלה, ואז המלכות בסוד נקדה ויורדת פלאים וכו' (עין זהר שלח קעא.), ועקר הבחינה הנשאר בה היא בחינת 'איה' הנ"ל. ומי שזוכה לרחם על עצמו ולחפש 'איה' וכו' כנ"ל, אזי ירידתו תכלית העליה, ועולה עד שרש המלכות שהוא בחינת כתר עליון, בחינת 'איה', בחינת 'בראשית־מאמר־סתום' הנ"ל, ועל־ידי־זה דיקא תקונו, כנ"ל.

וכל זה נעשה עקרו בראש־השנה ועשרת־ימי־תשובה, שאז הם ימי תשובה על־ידי בחינת בקשת וחפוש 'איה' הנ"ל, ואז על־ידי התשובה - שכלל ישראל נתעוררין ובאין בהכנעה לפני השם־יתברך, ומבקשים שישיבנו בתשובה שלמה אליו וכו', על־ידי־זה עולים לבחינת 'איה' שהוא שרש הכל, בבחינת (הושע יד, ב): "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך" כל כך - עד שאין לך שום תקנה כי אם לשוב עד ה' אלקיך בעצמו.

כי הנקדה טובה המסתתרת בלב הגרוע שבגרועים והחוטא שבחוטאים - יודעת בכלל כי יש אלקים שליט ומושל, ולו לבדו חטאנו ועמו בעצמו הסליחה, כמו שכתוב (תהלים נא, ו): "לך לבדך חטאתי" וכו', וכתיב (שם קל, ד): "כי עמך הסליחה" וכו'. וזה בחינת (יומא פו.): 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד', בחינת 'איה' הנ"ל, שהוא שרש הכסא כבוד, בחינת כסא דמתכסיא לעלא וכו' (עין תקוני־זהר ז.). ועל־כן אומרים אז "המלך הקדוש", כי עקר שם 'קדוש' נאמר על בחינת כתר, בחינת 'איה' הנ"ל שהוא כלו קדוש כלו טוב - שהוא כלול מכל העשר קדשות, ומשם דיקא אנו ממשיכין עתה מלכותו עלינו על־ידי התשובה, על־ידי הבקשה והחפוש 'איה' הנ"ל.

ויש בזה הרבה לבאר על־פי דרכי חכמת האמת שהוא הקבלה הקדושה, אבל כל עסקנו הוא רק לבאר היוצא מדברי רבנו ז"ל על־פי התורה הנ"ל, מה שנוגע להתעוררות תשובה באמת, באפן שיזכה גם הגרוע שבגרועים למצא עצה ותחבולה ודרך ושביל ונתיב לשוב להשם־יתברך מכל מקום שהוא, והעקר על־ידי הבקשה והחפוש אי"ה וכו' הנזכר לעיל. וצריכין לבאר קצת - לחבר התורות שנדפסו בלקוטי תנינא סמוכים זה לזה מסימן י' עד סימן יז', שמבאר שם, שאצלו ז"ל היה תורה אחת ולא זכינו לקבל רק פסקי פסקי.

והכלל, כי בודאי מי שאינו חפץ כלל לשוב, ואינו מתעורר כלל לחשב על אחריתו ותכליתו הנצחי - בודאי לא יועיל לו שום עצה ותחבולה, אבל מי שיש לו מח בקדקדו, ומשים אל לבו קצת מה שעשה בעולם, ואיך הוא חולף ועובר ביגון ואנחה וצער וכעס ומכאובות וכו' וסופו לעפר ישוב. ומה יעשה ליום פקדה וכו', רק שנדמה לו שאי אפשר לו עוד לשוב, כי יצרו תקפו, והמניעות מהפרנסה, ומהחולקים והמלעיגים ומאשתו ובניו וכו' רבו מאד מאד עד שיש שבאמת קשה מאד מאד לתן להם עצה טובה ודרך ישרה איך לשוב - אליהם תטף מלתי, ועמהם אנו עוסקים לדבר באמת ובתמים, שעקר העצה - שיאמין שהבקשה והחפוש בעצמו יקר מאד מאד אצל השם־יתברך, דהינו מה שרואה בעצמו שנתרחק כל כך מהקדשה למקומות הרחוקים וכו' הנקראים 'מקומות המטנפים', ששם, כביכול, אי אפשר למצא כבודו, בבחינת (ישעיה מב, ח): "וכבודי לאחר לא אתן" וכו', (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל). אבל אף־על־פי־כן הוא שואל ומבקש ומחפש 'איה' מקום כבודו וכו', על־ידי־זה הוא עולה בתכלית העליה וכו':