# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1391/61/3/

וכן על כל צרה שלא תבוא – מתענין (תענית יט.), כי כל הצרות והיסורין חס ושלום, כלם הם מחסרון הדעת [כמו שכתב רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימנים כא, נו)] וחסרון הדעת, הינו הסתרת הידיעה הוא בחינת חסרון אמונה (כמו שכתב רבנו במאמר 'ויסב' הנ"ל). כי העקר תלוי בהאמונה, כשיש אמונה בשלמות כראוי בהשם־יתברך, אזי כל היסורין בטלין, כי יודעין שהכל מהשם־יתברך, (כמו שכתב רבנו כל זה, עין שם). נמצא, שהיסורין הם מחסרון האמונה - חסרון הדעת, ועל־כן התקון לזה תענית, כי על־ידי תענית זוכין לאמונה כנ"ל. ועקר התענית הוא התשובה, כי על־ידי התשובה עולה המלכות, שהיא בחינת אמונה, ועל־ידי־זה נחזר הדעת בבחינת (שיר השירים ח, ט): "מי זאת עולה" - מי עם זאת עולה (זהר חלק א' י:) (כמו שכתב רבנו בסימן מט, עין שם). וזה שמרבין בתפלות ובקשות בכל התעניתים, כי עקר התענית בא על זה כדי להעלות הדבור כנ"ל. וזה שאומרים ודויים וסליחות בימי התעניות, כי על־ידי התעניות זוכין לשמחה, בבחינת (תהלים צ, טו): "שמחנו כימות עניתנו" (עין בסימן קעט), ועל־ידי השמחה יכולין להתודות, בבחינת (ישעיה נא, ג): "ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" וכו'.