# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1391/64/22/

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (מגלה יג:), שכשנפל הגורל באדר - שמח, מחמת שבו מת משה, כי משה רבנו נסתלק על־ידי פגם אמונת חכמים שפגמו ישראל על־ידי מי מריבה, כמו שכתוב שם (שמות יז, ב): "וירב העם עם משה" וכו'. כי "העשק יהולל חכם" (קהלת ז, ז) - זה משה (שמות רבה ו, ב), עד שמשה בעצמו פגם גם־כן איזה פגם דק בענין התקון של אמונת חכמים, שהיה צריך להמשיך התקון על־ידי מי מריבה, בבחינה המבאר בהתורה הנ"ל, שעקר התקון על־ידי הספרים הקדושים של התורה, שממשיכין על־ידי התשובה שנתהוה על־ידי מחלקת, שזהו בחינת (יחזקאל לו, כה): מים טהורים, בחינת (במדבר כ, יג): "מי מריבה" וכו', עין שם. ומשה היה צריך אז להמשיך אלו המים טהורים בשביל התקון הזה, אבל מחמת שהמשיכם על־ידי הכאת הצור - פגם בזה. ועל־ידי־זה לא נמשכו מימי התורה, שהם בחינת ספרים הקדושים של באורי וחדושי התורה - לא המשיכם בתכלית שלמות התקון כראוי [וכמבאר בהתורה ט' תקונין וכנ"ל, שעקר הפגם היה שלא המשיך באורי התורה כראוי, עין שם], ועל־ידי־זה לא תקן פגם אמונת חכמים כראוי. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (תקוני־זהר תקון כא, מד.): 'אלמלא לא הכה משה בצור לא הוו טרחי רבנן בשמעתתא' (אם משה לא היה מכה בסלע – החכמים לא היו צריכים להתיגע בלמוד התורה), הינו שהיו יכולים לברר הפסק הלכה בנקל, שזהו עקר תקון אמונת חכמים על־ידי שמבררין הפסק הלכה, דהינו הטהור והטמא, המתר והאסור, הכשר והפסול, שזהו עקר תקון עץ הדעת טוב ורע וכנ"ל (באות כא). ומחמת שמשה פגם בזה, על־כן צריכין יגיעות גדולות קדם שמבררין ההלכה, ועל־ידי־זה נתרבו מחלוקות רבות בין החכמים. ואף־על־פי שהוא מחלקת דקדשה, אבל משם נשתלשל כל המחלקת שבעולם, וכל המחלקת שעל הצדיקי אמת, כמו שכתוב במקום אחר (בסימן סב, רעז).

נמצא, שפגם אמונת חכמים נמשך מפגם מי מריבה הנ"ל, שעל ידם מת משה ולא נכנס לארץ־ישראל, ששם עקר תקון אמונת חכמים, (כמובן בהתורה הנ"ל), שקדשת ארץ־ישראל תלויה באמונת חכמים, עין שם, על־כן כשנפל הגורל על אדר שבו מת משה - שמח, אבל לא ידע שבשבעה באדר מת משה ובשבעה באדר נולד משה, הינו כי ביום שמת הצדיק האמת בחינת משה - בו ביום הוא נולד מחדש, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם (חלין ז:), ומה שאין יכולים לגמר בחייהם מחמת רבוי עוונות ישראל, רחמנא לצלן - הם גומרין אחר מיתתם דיקא, כמו שמבאר במקום אחר (סימן סה, חיי מוהר"ן סימן קצ), כי משה רבנו על־ידי הסתלקותו תקן הפגם שלו, כמו שמבאר בהתורה 'ט' תקונין' הנ"ל. וזה שכתוב (במדבר כ, יג): "המה מי מריבה וכו' ויקדש בם" - 'ויקדש' דיקא, שמשה ואהרן נכללו בהסתלקותם בתכלית קדש העליון וגבה מאד מאד, שמשם ממשיכין תקון והמתקה לכל הדינים שבעולם, שעל־ידי־זה עקר תקון העצה השלמה - עקר תקון אמונת חכמים וכנ"ל. ואז המשיך תקון נפלא, שכל מה שנתרבין חלוקי דעות בין החכמים - יותר יתרבו ספרים קדושים יותר על־ידי צעקתם ותשובתם של ישראל, שעל־ידי־זה תהיה נשלמת התורה יותר ויותר, כי עכשיו אחר שהכה משה הצור וצריכים החכמים לטרח בההלכה לבררה, על־ידי־זה נתרבו ספרים קדושים הרבה מאד בישראל, שהם כל ספרי התלמוד הקדוש ומפרשיהם ומבאריהם הקדושים, ועל־ידי־זה נשלמת התורה בכל פעם יותר, ונכללת באבן־שתיה בבחינת קדש העליון, בבחינת "ויקדש בם" כנ"ל, וכמו כן מתנהג בכל דור, כי 'אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא' (תקוני־זהר תקון סט, קיב.), שבכל דור עומדים וחולקים על הצדיקי אמת, עד שכמעט כמעט היה נחרב העולם שמתקים רק על ידם, אבל הצדיקים בגדל כחם - מכניסים תשובה בישראל בכל הנלוים אליהם באמת, וכל מה שנתרבה המחלקת ביותר - הם צועקים וזועקים ומתחננים ושבים להשם־יתברך ביותר, ועל־ידי־זה מתרבים ספרים קדושים ביותר ונשלמת התורה ביותר, עד שנכללין בקדש העליון ששם ההמתקה של כל מיני דינים שבעולם, וכנ"ל.