# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1526/61/2/

וזהו בחינת עמר שעורים, שהוא בחינת בושה, בחינת דמימה ושתיקה - שמקריבין מאכל בהמה, כי אנו מדמין עצמינו לבהמה, כי אין לנו פה לדבר וכו' כנ"ל, וזה עקר התשובה כנ"ל, כמו שכתוב (ירמיה ג, כה): "נשכבה בבשתנו" וכו'. וזה בחינת "עמר התנופה" (ויקרא כג, טו), ואיתא בזהר הקדוש (בלק קפח:): 'תנו פה' - שאנו מבקשין אז שיתן לנו פה לדבר, כי אנו עכשיו כבהמה כנ"ל, ועל־ידי־זה בעצמו אנו מתקנין הדבור, וזוכין לפתח פה ולדבר, בבחינת (תהלים נח, ב): "האמנם אלם צדק תדברון", הינו כשאמנם ואמת שהוא אלם, כי אין לו פה לדבר וכו' כנ"ל, אזי "צדק תדברון", אזי יפתח פיו וידבר, כי השם־יתברך מקים (משלי לא, ח): "פתח פיך לאלם". זה בחינת (שמות ד, יא): "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם", 'אלם' דיקא, הינו מי שמשים עצמו כאלם, כי על־ידי השתיקה והבושה, שהיא שפיכות דמים, על־ידי־זה נתתקן אחורי 'אהיה', שהוא גמטריא 'דם' ונעשה ממנו 'דום לה' וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה נעשה בחינת אדם, (כמו שמבאר שם, עין שם). וגדר האדם הוא מדבר. נמצא, שעל־ידי־זה בעצמו יוצא מבחינת בהמה לבחינת אדם מדבר. וזה בחינת "מי שם פה". 'מי' דיקא, שהוא בחינת בינה, בחינת אהיה (זהר משפטים קיז.), שנתגלה על־ידי בחינת אלם, דהינו הדמימה והשתיקה כנ"ל, ועל־ידי־זה בעצמו נעשה הפה לדבר, כי על־ידי־זה נעשה בחינת אדם שהוא מדבר כנ"ל.

ועל־כן בשבועות מקריבין שתי הלחם, שהם באין מחטים שהוא מאכל אדם, שהוא מדבר (זהר אמור צח:), גם 'חטה' הוא בגימטריא כ"ב אתון, כמובא (תקוני זהר תקון צט, קיד.). כי אזי נתתקן הדמים על־ידי ימי הספירה כנ"ל, ואז זוכין לבחינת אדם כנ"ל. ועל־כן מפטירין בשבועות 'ועל הכסא דמות כמראה אדם' וכו', כי אזי בשבועות נשלם בחינה זו כנ"ל, וכמובא (מנחות סא.). וזה בחינת "עמר התנופה" - 'תנו פה', כי על־ידי־זה בעצמו נעשה הפה לדבר כנ"ל, כי על זה מורה התנופה בעצמה שמניפין ומרימין את העמר שעורים, שהם בחינת בהמה, להעלותם למדרגת אדם - מדבר, שזה בחינת כל הקרבנות - להעלות מבחינת בהמה לאדם, כמובא. וגם שתי הלחם של חטים שבאין בשבועות טעונין תנופה גם כן להעלותם גם כן למעלה מן הדבור, דהינו לבחינת שתיקה, שהוא למעלה מן הדבור, שהוא בחינת כתר, בחינת 'סיג לחכמה שתיקה' (כמו שכתב רבנו ז"ל שם), שזהו תכלית השלמות.

כי יש שני מיני שתיקות, יש שתיקה מחמת שאינו יכול לדבר, דהינו מחמת בושה מחטאיו שאין לו פה לדבר כנ"ל, ואף שזה תקונו כנ"ל, עם כל זה עקר תקונו הוא הדבור, דהינו שעל־ידי־זה זוכה שיהיה לו פה לדבר כנ"ל, כי בודאי אינו מעלה שישאר האדם בשתיקה, חס ושלום, רק עקר תקונו שיזכה לדבר בתורה ותפלה, כמו שכתוב (הושע יד, ג): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'". אבל אחר כך כשזוכה לשלמות הדבור, אזי תכלית השלמות, תכלית ההשגה הוא בבחינת שתיקה, שהוא למעלה מן הדבור, שזה בחינת כתר, בחינת "כתר לי זעיר" ששם נאמר, 'במפלא ממך אל תדרש' וכו'. והוא תכלית ההשגה, שהיא בחינת 'המתן ואל תסתכל לפנים ממחצתך', שהוא בחינת כתר, שהוא האי פריסא, בחינת המסדר והמישב של המחין, שעל־ידי־זה עקר ההשגה בבחינת (יחזקאל א, יד): 'והחיות רצוא ושוב' (כמובא במאמר "אמצעותא דעלמא" סימן כד והבן).