# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1526/61/4/

ועל־כן ימי הספירה הם שבע שבתות, בחינת תשובה, שהיא בחינת שבת, כמו שכתוב (דברים ד, ל): "ושבת עד ה' אלקיך", [כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל]. ועל־כן צריכין שבע שבתות, כי צריך לעשות תשובה על תשובה, (כמו שמבאר שם, עין שם). ועקר התשובה הוא בחינת שבת כנ"ל, שעל־ידי שבת נתתקנין ימי החל, כי יום השביעי שהוא שבת, הוא בחינת תשובה - שמתקן כל שבעת הימים, ועל־כן כל השבעה ימים שבת אחת. ועל־כן כשרוצין לזכות לתשובה בשלמות, דהינו לעשות תשובה על תשובה - צריכין שבע שבתות דיקא, שהם בחינת שבת אחר שבת, תשובה אחר תשובה, עד שזוכין לתשובה שלמה, עד שנעשין כל השבתים, כל התשובות בבחינת ששת ימים, עד שזוכין לעשות עליהם תשובה, בחינת שבת, שהוא יום השביעי שמתקן הכל, דהינו שבת השביעית, שהיא תשובה על התשובות - שמתקן כל התשובות, ואזי התשובה בשלמות, בבחינת תשובה על תשובה, ואזי זוכין לשבועות בחינת כתר, כנ"ל.

וזה שנזכר 'שבת' בתחלת הספירה ובסופה, כמו שכתוב (ויקרא כג, טו): "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' עד ממחרת השבת תספרו". בחינת שתי שבתות הנ"ל, בחינת תשובה על תשובה כנ"ל, ועל־כן תכף בשבוע הראשון של ספירה זכו לשבת, כי 'שבת במרה נצטוו' (סנהדרין נו:), והם באו למרה תכף אחר קריעת־ים־סוף שהיה בשביעי של פסח, ואחר־כך חזרו ונצטוו על השבת בשבועות בעשרת הדברות, הינו בחינת שתי שבתים, בחינת שתי התשובות שזכו ישראל כנ"ל, ששבת הראשון נעשה משבעה ימים, הינו התשובה הראשונה. ושבת שניה נעשה על־ידי בחינת שבע שבתות, על־ידי בחינת תשובה על תשובה כנ"ל עד שזוכין לתכלית ההשגה שהיא תכלית התשובה, [כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל], ואזי זוכין ליום החמשים, שהוא בחינת יובל (זהר אמור צח:), שבא אחר שבע שבתות שנים גם־כן, שהוא בחינת שער העליון תכלית ההשגה ששם בתכלית עקר התקון בבחינת המתן, בחינת כתר, בחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' (של"ה עקב), כנ"ל.

וזה בחינת שני שבתים שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קיח:): 'אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין'. כי הגאלה תלויה בתשובה, כמו שכתוב (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע", ושלמות התשובה על־ידי בחינת שני שבתים, דהינו תשובה על תשובה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים יב, ז): "מזקק שבעתים" - שבע פעמים שבע (ראש־השנה כא:), בחינת (שמות לא, טו): "שבת שבתון", דהינו שעושין תשובה על תשובה, עד שעושין שבת לשבעה שבתים, כמו השבת הראשון שהוא לשבעה ימים, כנ"ל, וזהו תכלית הזקוק והצרוף, תכלית התשובה, כנ"ל.

שיך לעיל

ועל־כן בגאלה אחרונה כתיב (ישעיה נב, יב): "כי לא בחפזון תצאו וכו' כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל". כי במצרים שלא היה התקון בשלמות, ועדין רדפו המצרים והסטרא־אחרא אחריהם, אז הצרכו לצאת בחפזון, לברח ולהמלט משם מהרה, שזה בחינת אסור חמץ - שלא להחמיץ המח, כנ"ל, אבל לעתיד לבא שנזכה לתכלית התקון בשלמות, ואזי יהיה הכנעת הסטרא־אחרא בשלמות, ואזי יזכו לתכלית ההשגה, כמו שכתוב (ישעיה יא, ט): "ומלאה הארץ דעה" וכו', אזי "כי לא בחפזון תצאו" - 'לא בחפזון' דיקא, כי בתכלית ההשגה שהוא הדעת שיתגלה לעתיד - עקר התקון על־ידי בחינת המתן כנ"ל. וזהו "כי הלך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל", הינו לפנים מרדיפת המחשבה, כביכול, השם־יתברך בעצמו, והמאסף ומקבץ את המחשבה שלא תתפשט חוץ למחצה, והיא גם־כן בחינת התגלות אלקותו יתברך, דהינו בחינת אלקים, שהוא בחינת צמצום הקדוש, שעל־ידי־זה עקר ההשגה, כנ"ל. ועל־כן "לא בחפזון תצאו" - 'לא בחפזון' דיקא, כי זה עקר ההשגה בבחינת המתן, כנ"ל. כי אין רודף אחר המחשבה בחינת מצרים וסטרא־אחרא שאזי צריך לחפזון לברח כנ"ל, רק השגתם בשלמות, בבחינת ה' אלקים, בבחינת 'רצוא ושוב', בבחינת המתן כנ"ל, שזה יזכו לעתיד שאזי יתגלה בחינת שם מלא, שהוא ה' הוא האלקים (זהר תרומה קסא, קעט:). ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.