# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1526/62/1/

וזה בחינת שבועות - קבלת התורה, כי עקר קבלת התורה היה לזכות לזה השלמות - לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה בשום שכר עולם־הבא, רק שירצה לזכות למצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כי העולם־הבא שלו הוא מהמצוה בעצמה כנ"ל, שזהו בחינת אספקלריא המאירה. וישראל במעמד הר סיני שזכו לקבל התורה על־ידי משה, זכו לזה השלמות, שזהו בחינת אספקלריא המאירה, כמו שכתוב (דברים ה, ד): "פנים בפנים דבר ה' עמכם" - 'פנים בפנים' זה בחינת אספקלריא המאירה. ועל־כן קבלו התורה על־ידי משה רבנו דיקא, כי הוא זכה לאספקלריא המאירה, ועל ידו זכו כל ישראל גם־כן בשעת קבלת התורה לבחינת אספקלריא המאירה כנ"ל, שזהו בחינת שמחה של המצוה בעצמה כנ"ל. וזהו בחינת השמחה של שבועות, כמובא בדברי רבותינו ז"ל (פסחים סח:) גדל השמחה של שבועות, כמובא ברב יוסף וכיוצא (שם), כי אז זוכין לשמחה אמתית, שמחה של הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, הינו השמחה מהמצוה בעצמה, בחינת אספקלריא המאירה, כנ"ל.

וזה בחינת מה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, שזהו בחינת שמחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) על פסוק (ישעיה לה, י): "ושמחת עולם על ראשם" [כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (בסימנים כב, סה)]. כי לכאורה תמוה, איך אפשר להקדים עשיה לשמיעה, ובפרט שמקרא מלא דבר הכתוב (שמות כד, ז): "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", נמצא, שמבאר בפסוק שהעשיה הוא אחר שידבר ה', ואם כן, איך הקדימו עשיה לשמיעה? אך אפשר לפרש על־פי הנ"ל, שזכו אז לשמחה הנ"ל, עד שלא רצו בשום שכר עולם־הבא בשכר המצוה, רק שיזמין להם השם־יתברך מצוה אחרת בשכר מצוה זאת.

וזהו "נעשה ונשמע" - הינו שיעשו כל אשר ידבר ה' ועקר מגמתם וקבול שכרם הוא 'ונשמע' - שיזכו לשמע מצוה אחרת בשכר עשית מצוה זאת. ועל־כן קראו רבותינו ז"ל "נעשה ונשמע" בשם "שמחת עולם" כנ"ל, כי זהו עקר שלמות השמחה שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה, עד שאין רוצה בשום שכר עולם־הבא, רק לזכות לשמע מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, שזהו בחינת שמחת הקדוש־ברוך־הוא כנ"ל, ועל־כן נקרא "שמחת עולם", כי השם־יתברך כביכול 'חי לעד וקים לנצח', ועל־כן השמחה מהמצוה בעצמה, שהיא שמחת השם־יתברך, כביכול, היא שמחת עולם.

ולבוא לשמחה זו הוא על־ידי רעמים, שהם בחינת קול שופר, [כמבאר במאמר הנ"ל]. וזהו בחינת הרעמים וקול השופר של מתן תורה, כמו שאומרים (מוסף לראש־השנה): 'בקולות וברקים עליהם נגלית ובקול שופר עליהם הופעת', והשופר של מתן תורה היה שופר של איל של יצחק (פרקי דרבי אליעזר לא), שהוא בחינת גבורות, בחינת רעמים הנ"ל, [כמבאר במאמר הנ"ל], כי על־ידי רעמים וקול השופר של מתן תורה נפשט עקמימיות שבלב, וזכו לשמחה הנ"ל, אבל צריך לפנות את המח ממחשבות חיצוניות מהרהורים, שזהו בחינת חמץ, גם צריך לשמר היראה וכו' כנ"ל.