# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1526/62/3/

ועל־כן ביום הנפת העמר שעורים מתחילין לספר ספירת־העמר, כי העקר הוא לשמר מחו לטהר הדעת כנ"ל, אבל ההתחלה צריך להיות מיראה, כי יראה קודמת לעולם, כי עקר ברור הדעת הוא על־ידי בחינת אהבה, בחינת חסד, כמו שאיתא: 'מסטרא דימינא מחא חוורא ככספא', כנ"ל, ויראה קודמת לאהבה, כמו שכתב שם רבנו ז"ל במאמר הנ"ל על מאמר רבה בר בר חנה: 'וכי שדא פרשא גירא קדמא לה איהי', כי יראה קודמת, כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו (קדושין ב:). נמצא, שצריך תמיד להתחיל מיראה, ועל־ידי היראה ממילא נמשך אהבה, ועל־ידי־זה יכולין לטהר המח. כי באמת בתחלת ההתקרבות שרוצין לכנס בעבודת ה', לקדש ולטהר עצמו, עקר ההתחלה היא מיראה, ועל־ידי היראה זוכה לאהבה ולדעת - לטהר מחו ודעתו בשלמות.

ועל־כן כשרוצין לצאת מטמאת מצרים ולזכות לקבלת התורה, מתחילין מהנפת העמר שעורים, שהיא תקון היראה, שהיא קודמת, ואז סופרין הימים, וכל יום ויום סופרין אל העמר, כמו שאומרים: 'יום אחד לעמר', וכן כלם, ועל־ידי־זה ממשיכין על עצמן תקון היראה בכל יום ויום, על־ידי שסופרין אל העמר שעורים ועל־ידי היראה ממילא נמשך האהבה, כי 'בעל אבדה מחזיר על אבדתו' כנ"ל, ועל־ידי־זה מטהרין המחין בבחינת 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא'. וזהו עקר הטהרה שיוצאין מטמאת מצרים, מפגם הדעת, לטהרת וקדשת הדעת, כנ"ל, רק שההתחלה היא מיראה כנ"ל. ואז כשמטהרין עצמן במ"ט ימי הספירה ומתקנין היראה והמח, אזי נשמעין הרעמים ביום קבלת התורה ואז זוכין לשמחה של שבועות, בחינת שמחת עולם, בחינת אספקלריא המאירה, דהינו השמחה מהמצוה בעצמה כנ"ל שירגיש ענג שבת, דהינו העולם־הבא בהמצוה בעצמה כנ"ל. ואז כשזוכה לשמחה זו ואז יכול להמתיק כל הדינים, כי יודע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין, כנ"ל, ואז יכול לומר, 'בשבילי נברא העולם' כנ"ל, כי הוא יכול לתקן העולם, כנ"ל. וזהו בחינת קבלת התורה בשבועות, שהוא ששי בסיון, שאז נתבסס העולם שהיה תלוי עד ששה בסיון וכו' (שבת פח.), נמצא, שבששה בסיון שקבלו ישראל את התורה אז יכלו כל ישראל לומר 'בשבילי נברא העולם', וזהו על־ידי בחינת השמחה הנ"ל כנ"ל, שעל־ידי־זה יכולין לומר 'בשבילי נברא העולם', כנ"ל.