# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1526/62/4/

וזה בחינת שסופרין שבע שבתות, כי על־ידי הספירה זוכין לקבלת התורה ואז זוכין לשמחה הנ"ל, דהינו להרגיש העולם־הבא, שהוא בחינת שבת, בהמצוה בעצמה. וזה בחינת 'זכרהו מאחד בשבת', כנ"ל. וזהו בחינת שסופרין שבע שבתות 'ממחרת השבת עד ממחרת השבת' (ויקרא כג, טו-טז), כדי להמשיך בחינת שבת על כל ימי הספירה, כדי לזכות לשמחה הנ"ל, שהוא בחינת "זכרהו מאחד בשבת". כי שבע שבתות הם כנגד שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם, ועקר הבריאה על־ידי המצוות כנ"ל, וצריך להרגיש בחינת שבת, שהוא העולם־הבא, בכל יום ויום, דהינו בעשית המצוות, שהם קיום שבעת ימי בראשית, ועל־כן צריכין לספר שבע שבתות כדי שכל יום ויום משבעת ימי בראשית יהיה נכלל בשבת. כי בשבעה שבועות יש שבע שבתים ואזי נכלל כל יום משבעת ימי בראשית בשבת, הינו להרגיש בחינת שבת שהוא עולם־הבא במעשה המצוות, שהם בחינת שבעת ימי בראשית שנבראו על־ידי המצוות כנ"ל, כי אפלו יום השביעי, שהוא בעצמו שבת־קדש, צריכין קדם מתן תורה גם־כן לספר כנגדו שבוע אחד, כדי שיהיה נכלל ביום שכלו שבת. כי באמת שבת הוא מעין עולם־הבא (ברכות נז:), אבל אף־על־פי־כן יכול להיות שאפלו ביום השבת יהיה הכונה בשביל שכר עולם־הבא ממש, ועל־כן צריכין להזדכך בימי הספירה לזכך כל שבעת ימי בראשית, ואפלו יום שבת קדש, כדי להמשיך עליהם בחינת עולם־הבא יום שכלו שבת, כדי לזכות להרגיש העולם־הבא בכל שבעת ימי בראשית, דהינו בכל מעשה המצוות עד שלא ירצה שום עולם־הבא כלל, רק יהיה שמחתו מהמצוה בעצמה, כנ"ל.