# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/1526/62/5/

וזה בחינת (ויקרא כג, טז): "תספרו חמשים יום", ולא נאמר ארבעים ותשעה יום (עין רש"י ושפתי־חכמים שם), כי עקר הספירה בשביל יום החמשים, שהוא בחינת יובל הגדול, בחינת עולם־הבא (זהר משפטים קטו:), כמובא (שם בראשית מז.), הינו להמשיך בחינת יום החמשים על כל מ"ט ימי הספירה, דהינו להרגיש העולם־הבא שכלו שבת (תמיד לג:), שהוא בחינת יום החמשים, בכל השבעה שבועות, שהם בחינת שבעת ימי בראשית, שהם בחינת המצוות כנ"ל. כי זה עקר התכלית והשלמות שזוכין על־ידי הספירה, ביום קבלת התורה כנ"ל. ועל־ידי הספירה, שעל ידי זה זוכין לקבלת התורה, דהינו לשמחה הנ"ל, אז יכולין להלביש התפלה בספורי דברים. ועל שם זה נקרא 'ספירה', כי על־ידי־זה יכולין להלביש התפלה בספורי דברים.

כי באמת ספירה, שהוא לשון מנין וספור דברים, הם בחינה אחת. ועל־כן נקראים בשם 'אחד', כי כל ספורי דברים שבעולם, שהם כלל העולם, עקר יניקתם מבחינת ספירת המנין, כי המנין הוא בחינת אחר הבריאה, כי 'לפני אחד מה אתה סופר' (ספר יצירה פרק א), וזהו בחינת קדם הבריאה. נמצא, שכל הבריאה כלה וכל הספורי דברים של זה העולם יניקתם מבחינת ספירת מנין, שזהו בחינת אחר הבריאה. ועל־כן על־ידי הספירה, על־ידי־זה זוכין להלביש התפלה בספורי דברים, כי על־ידי הספירה זוכין לטהר המח וזוכין לשמחה הנ"ל, שעל־ידי־זה יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, (כמבאר במאמר הנ"ל), כי דיקא כשזוכין לשמחה הנ"ל אז דיקא יכולין להלביש התפלה בספורי דברים, כי כשזוכה לשמחה הנ"ל, דהינו שיש לו שמחה מהמצוה בעצמה, שהוא שמחת הקדוש־ברוך־הוא, נמצא שנכלל בהשם־יתברך על־ידי המצוה וכל העולם נכלל עמו בהשם־יתברך, כי המצוות הם מקיימין העולם כנ"ל, וכשנכלל על־ידי המצוה בהשם־יתברך, נמצא שנכלל גם כל העולם, שקיומו על־ידי המצוות, בהשם־יתברך, ואזי כשכל העולם כלו נכלל בהשם־יתברך, אזי בודאי יכולין לעשות מכל הספורי דברים, תפלות, ולהלביש התפלה בספורי דברים, מאחר שכל העולם נכלל בו יתברך. ועל־כן אז דיקא יכולין לומר בשבילי נברא העולם, כי בודאי נברא העולם בשבילו מאחר שעל ידו נכלל העולם בו יתברך.

וזהו שדקדק רבנו ז"ל וכתב בסוף המאמר הנ"ל על פסוק (תהלים צח, ח): "יחד הרים ירננו", שעל־ידי השמחה יכולין הצדיקים להלביש תפלתם בספורים יחד, כי על־ידי השמחה דיקא, שעל־ידי־זה נכללין עם כל העולם כלו בו יתברך - יכולין להלביש תפלתם בספורים יחד, כנ"ל והבן.

ברוך השם לעולם, אמן ואמן

שיך לעיל

'בא שבת בא מנוחה', כמו שכתוב (בראשית ב, ב): "ויכל אלהים ביום השביעי". ועל־כן שיך לומר גם על שבת שבו נברא העולם, כי המנוחה הוא קיום העולם, כנ"ל.