# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/61/1/

וזה בחינת שבת ויום־טוב, כי שבת הוא בחינת התכלית שכלו טוב, בחינת (ערבית לליל שבת): 'תכלית שמים וארץ', שהוא בחינת התכלית המקיף את הבריאה, בחינת יום שכלו שבת (סוף מסכת תמיד), שאז יהיה כלו טוב, כמו שכתוב (זכריה יד, ט): "ביום ההוא" וכו', כמו שכתב רבנו שם. על־כן שבת הוא שביתה לגמרי מכל וכל, אבל יום־טוב הוא בחינת ההמשכה שממשיכין הארה מהבטול מבחינת שבת, מבחינת אין־סוף אל הישות, דהינו העולם הזה, דהינו הימים והמדות, "למען דעת כל עמי הארץ" (מלכים־א ח, ס), אפלו בעולם הזה בתוך הימים והמדות כי ה' האלקים וכלו טוב, בבחינת "אתה הראת לדעת" וכו' כמו שמבאר במאמר הנ"ל. וזה שאנו קוראין אותו יום־טוב - 'יום־טוב' דיקא, דהינו שאנו ממשיכין הארה לתוך הימים שיש בהם ימי טוב וכו', אנו מאירין אותן על־ידי בחינת הבטול הנ"ל, שיהיו גם הימים כלם טובים, וזהו יום־טוב בחינת כלו טוב שממשיכין לתוך הימים, כנ"ל.

ועל־כן הימים טובים תלוי עקר קדשתם בישראל, כמו שכתוב (ויקרא כג, ב): "אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם" וכו'. ועל־כן אנו אומרין, 'מקדש ישראל והזמנים'. אבל שבת קדוש מאליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז:): 'שבת קביעא וקימא, יום־טוב, ישראל הוא דמקדשי ליה'. כי שבת הוא הוא התכלית עצמו, והוא קדוש מאליו ואין צרך להמשיך אליו קדשה, כי אדרבא, כל הקדשות נמשכין משם, אבל יום־טוב הוא בחינת המשכת הקדשה שממשיכין מהבטול מבחינת שבת כנ"ל, על־כן הוא תלוי בישראל דמקדשי ליה, דהינו שממשיכין הקדשה מבחינת הבטול כנ"ל. וזהו שכתוב בשבת - 'תחלה למקראי קדש', כי שבת הוא בחינת תחלה וראשית של כל הימים טובים, כי כלם מקבלין קדשתם מבחינת שבת, שהוא כלו טוב, ומשם נמשך הקדשה לתוך הימים בחינת יום־טוב כנ"ל. וזהו שנקראו הימים טובים "מקראי קדש" - 'מקרא' דיקא, כי צריך לקרות דוקא הקדשה לשם (עין זהר פנחס רנד:), כי הקדשה הוא בחינת כלו טוב, כלו קדש (כמו שכתב רבנו במקום אחר). יום־טוב

ועל־כן 'יום־טוב נמי אקרי שבת' (מנחות סה:), כי כל קדשתו מקבל משבת כנ"ל, כי שבת הוא בחינת התכלית המקיף שהוא למעלה מכל הימים, וזה שכתוב (תהלים קלט, טז): "ימים יצרו ולו אחד בהם". ואמרו רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק א): 'זה יום השבת'. וזהו "ולא אחד" וכו', 'ולא' דיקא, דהינו שאינו נחשב כלל בכלל הימים, כי הוא למעלה מהזמן כנ"ל, כי שבת הוא בחינת סוף העולם, בחינת יום שכלו שבת כנ"ל, אבל יום־טוב הוא מקבל הארה משבת, כנ"ל. כי כל הימים טובים הם לזכר הנסים והתשועות שעשה עמנו השם־יתברך, וכל הנסים והישועות נעשין על־ידי שנמשך הארה מהתכלית, מבחינת סוף העולם שאז יהיה כלו טוב, ויתבטל הטבע ועל־ידי שנמשך הארה זו לעולם הזה, על־ידי־זה נעשה בחינת בטול הטבע ועל־ידי־זה בא הנס והישועה [כמו שכתב רבנו כל זה על אגדת 'ההוא אובי טמיא' בסימן רנ, על מה שכתוב שם 'וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו', עין שם היטב].

נמצא, שכל הימים טובים, שהם לזכר הנסים, מקבלין הארה מבחינת סוף העולם שהיא בחינת שבת כנ"ל. כי שבת אינו לזכר שום נס שנעשה בזה העולם, רק הוא מרמז על סוף העולם יום שכלו שבת כנ"ל. וכן יום־טוב של ראש־השנה הוא גם־כן 'זכרון ליום ראשון' שהוא תחלת הבריאה, ועל־כן הוא גם־כן יום־טוב, כי אז ביום ראשון בתחלת הבריאה שמשו האור והחשך ביחד בבחינת "ביום עשות ה' אלקים" וכו', כי אז היה בחינת 'ה' הוא האלקים', בחינת כלו טוב שנמשך הארה הזאת מבחינת קדם הבריאה שהיא התכלית המקיף, כנ"ל. ומחמת שהיה אז סמוך לקדם הבריאה לבחינת התכלית, ולא היה עדין התגברות הסטרא־אחרא, על־כן נמשך אז לתוך העולם בחינת ה' הוא האלקים כנ"ל. ועל־כן שמשו אז האור והחשך ביחד ואחר־כך כשצפה השם־יתברך שיהיו רשעים, אז 'ויבדל' וכו'. ועל זה מרמז ראש־השנה שהוא זכרון ליום ראשון, ועל־כן הוא גם־כן בכלל הימים טובים, כנ"ל.