# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/62/2/

והנה בימי החל יש שליטה לימי הרע, ועל־כן צריכין אז לעשות כל המלאכות שהם בחינת (בראשית ג, יט): "בזעת אפיך תאכל לחם", וכל העבודות והמלאכות שישראל עושין בימי החל שאז שולטין הימי רע, כלם הם בחינת תקונים וברורים, כדי ללבן ולברר ולהוציא הטוב והקדשה המלבש שם, כי גם בתוך הימי רע מלבש טוב וקדשה כנ"ל, רק שהוא נסתר שם בכמה לבושים כנ"ל, על־כן צריכין כמה יגיעות ועבודות ומלאכות קדם שמוציאין ומבררין ומגלין הטוב שבהם, שזהו בחינת כל המלאכות שבני ישראל עושין בימי החל, שבהם שולטין הימי רע. כי זה ידוע, שכל המלאכות שישראל עושין בימי החל - כלם הם ברורים ותקונים לברר ולהוציא הטוב מן הרע, וכנ"ל.

ועל־כן בשבת ויום־טוב, שהם בחינת ימי טוב ואין לימי רע שום שליטה בהם, על־כן אז אסור לעשות שום מלאכה, כי אז נתגלה הטוב בעצמו, ואין צריכין לברר, וכשעושין מלאכה - כאלו נותנין שליטה עכשיו, חס ושלום, לימי רע ששם צריכין ברור, כי עכשיו נתגלה הטוב בעצמו שאין שם ברור כלל, אבל אף־על־פי־כן עדין יש הפרש בין שבת ויום־טוב, כי בשבת אין צריכין שום עשיה ועבודה כלל. על־כן כל המלאכות אסורים בשבת.

כי שבת היא בבחינת למעלה מהזמן, למעלה מהימים והמדות, בבחינת (ערבית לליל שבת) וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים - ששבת הוא מברך ומקדש ומרומם מכל הימים והזמנים, כי שבת הוא למעלה מהזמן, בבחינת עולם־הבא שהוא כלו שבת, שהוא למעלה מהזמן. ואזי בשבת נתגלה אור האהבה שבדעת שהוא 'אוריתא דעתיקא סתימאה' שהוא בחינת ענג שבת, בחינת (ישעיה נח, יד): "אז תתענג על ה'" - 'על ה'' דיקא (עין זהר יתרו פח.), כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, במקום אחר (סימן מט). ועל־כן בשבת אסורים כל המלאכות, כי שם הוא שביתה לגמרי מכל וכל.

אבל יום־טוב - הוא יום־טוב ממש, בחינת ימי טוב הנ"ל, ועל־כן אף־על־פי שאין לימי רע שליטה אז כי הם ימי טוב, ועל־כן אסורים המלאכות ביום־טוב, כי אין ברור אז כנ"ל, אף־על־פי־כן עדין צריכין איזה עשיות ועבדות ביום־טוב, דהינו שצריכין לקשר הימים והמדות לבחינת אור האהבה שבדעת שהוא למעלה מהזמן, כי ביום־טוב אין נתגלה רק בחינת ימי טוב, אבל עדין צריכין עבדות ועשיות כדי לקשר הימים והמדות לאור האהבה שבדעת, כדי לטעם טעם אור האהבה שבדעת בתוך הימים והמדות, כנ"ל. ועל־כן יש מלאכות שצריכים לעשות ביום־טוב והם מלאכת אכל־נפש שהתירה תורה ביום־טוב.

כי "צדיק אכל לשבע נפשו" (משלי יג, כה). ואכילת הצדיק היא יקרה מאד מאד, ואכילתו שהוא אוכל לשבע נפשו היא בבחינת (ישעיה נח, יא): "והשביע בצחצחות נפשך", כמו שכתב רבנו, נרו יאיר, במקום אחר (סימן ה, תנינא). נמצא, שהצדיק מתענג באכילתו מאור האהבה שבדעת, שהיא בחינת אורות הצחצחות, שהם למעלה מהימים והמדות, כידוע (עין שער ההקדמות, שער א', הקדמה ו). כי על הצדיק נאמר (תהלים לז, ד): "והתענג על ה'" - שהוא זוכה לבחינת ענג שבת הנ"ל, כי הצדיק הוא מגלה ומוצא אלקותו יתברך בכל הדברים גשמיים ואפלו בלשונות הגויים וכו' כנ"ל, ועל־ידי־זה זוכה לאור האהבה שבדעת כנ"ל, [וכמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם].

והנה הטעם והתענוג של האכילה - שרשו מהאהבה שבקדשה, בבחינת (שיר השירים ז, ז): "אהבה בתענוגים", שבכל התענוגים יש שם בחינת אהבה שהיא שרשם, והצדיק האוכל לשבע נפשו דקדשה - הוא מקשר עצמו לשרש התענוג שהוא אהבה שבקדשה. ולא זו אף זו, כי גם הוא עולה ומקשר לשרש האהבה, דהינו לאור האהבה שבדעת, שזהו בחינת "והשביע בצחצחות נפשך", כנ"ל. וזהו בחינת אכילת שבת שהוא ענג שבת, שעל זה נאמר "אז תתענג על ה'", הינו שעל־ידי אכילת שבת מתענגין על ה', כביכול, שעולין ומתענגין מאור האהבה שבדעת.

ובשבת נעשה זה מחמת קדשת שבת בעצמו, כי שבת הוא למעלה מהזמן וכו', כנ"ל, אבל ביום־טוב שהוא בזמן, בחינת ימי טוב, על־כן צריכין אז לעשות עבדות כדי להתקשר לאור האהבה שבדעת לבחינת ענג שבת. ועל־כן צריכין לעשות ביום־טוב מלאכת אכל־נפש, כדי לתקן המאכל, שיהיה בבחינת אכל־נפש, 'אכל־נפש' דיקא, בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", בחינת "והשביע בצחצחות נפשך", הינו שיהיה המאכל בבחינת ענג שבת - לזכות על ידו לאור האהבה שבדעת, כמו על־ידי ענג שבת שהוא אכילת שבת, וכמו שבימי החל צריכין לעשות כל המלאכות כדי לברר ולהוציא הטוב מן הרע, כמו כן ביום־טוב, אף־על־פי שנתגלה הטוב, ואין צריך לברר, ועל־כן אסורין המלאכות, אף־על־פי כן עדין צריכין לעשות מלאכת אכל־נפש - כדי לתקנו ולקשרו לאור האהבה שבדעת, שהוא בחינת ענג שבת שהוא למעלה מהזמן, למעלה מהימים, כנ"ל.

ועל־כן אפלו במלאכת אכל־נפש אין מתרים כל המלאכות, כי קצירה וטחינה וסחיטה וכו' - אסורים אף־על־פי שהם מלאכת אכל־נפש (ארח־חיים, סימן תצה, סעיף ב). כי בודאי שאר מלאכות שהם בחינת ברורים ממש, כגון קצירה וטחינה אסורים אפלו באכל־נפש, כי ברורים, דהינו לברר הטוב מהרע, זה אסור ביום־טוב, כנ"ל, ואין התר רק אפיה ובשול וכיוצא בזה שהם באים רק לתקן האכל ולגלות טעמו, כי כבר נגמר ונתברר המאכל לגמרי, רק שצריכין אפיה ובשול לתקנו ולגלות טעמו הטוב שאינו נרגש קדם הבשול. והטעם הוא התענוג שהוא בא מבחינת "אהבה בתענוגים", כנ"ל. ועל־כן עושין זאת ביום־טוב שאופין ומבשלין לתקן המאכל ולגלות טעמו הטוב, כדי לקשרו ולהעלותו לשרשו, דהינו לשרש האהבה שהוא בחינת אור האהבה שבדעת, כנ"ל. וזה שקוראו הכתוב אכל־נפש, כמו שכתוב (שמות יב, טז): "אך אשר יאכל לכל נפש", ולא כתב סתם "אשר יאכל", ודקדק הכתוב "לכל נפש" דיקא, בחינת אכילת הנפש שהוא בחינת "צדיק אכל לשבע נפשו", בחינת "והשביע בצחצחות נפשך", שזהו בחינת ענג שבת, וזה התר ביום־טוב לעשות כדי שיהיה נעשה אכל־נפש - לקשרו ולהעלותו לבחינת ענג שבת וכו', כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זה (שמות יב, טז): "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ודרשו רבותינו ז"ל (ביצה כא:): 'לכם' ולא לכלבים, 'לכם' ולא לעובדי כוכבים, הינו למעט ההפך מאכל־נפש שהוא בחינת (ישעיה נו, יא): "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה", הפך "צדיק אכל לשבע נפשו". וכן אכילת עכו"ם הוא גם־כן ממש בבחינת "והכלבים עזי נפש", כי אף הוא ככלב, כי הם משקעים בכל התאוות ואכילתם בטמאה, ולא התר ביום־טוב, רק אכילת ישראל, כי אכילת ישראל, בפרט בשבת ויום־טוב, הוא קדש, כי יש להם כמה קדשות ומצוות וברכות באכילתם, כי כל ישראל הם בחינת צדיקים, כמו שכתוב (ישעיה ס, כא): "ועמך ישראל כלם צדיקים", ואכילתם הוא בקדשה, בבחינת "צדיק אכל לשבע נפשו" וכו', כנ"ל, ועל־כן להם לבד התר מלאכת אכל־נפש ביום־טוב, כדי לתקנו ולקשרו לשרשו לזכות לאור האהבה שבדעת וכו', כנ"ל.