# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/63/

ענין קדשת יום־טוב שאסורין בו כל המלאכות כלם, "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה" וכו' (שמות יב, טז).

על־פי המאמר תקעו ג' המתחיל: 'אף־על־פי שתוכחה הוא דבר גדול' וכו', (לקוטי תנינא סימן ח'), עין שם.

ואיתא שם, שעקר התפלה היא רחמים ותחנונים, ורחמים תלוי בדעת וכו'. וכשהסטרא־אחרא יונקת מן הרחמנות אזי נתקלקל הרחמנות ונעשה אכזריות ונפגם הדעת וכו', ואזי בא מזה תאות נאוף, חס ושלום, כי תלת מחין הם שלש מחצות פרוסות בפני תאוה זו, ועל־כן כשהדעת נפגם - מתגבר תאוה זו, חס ושלום, ואזי ה'תפלה־בבחינת־דין', כי שלש תפלות כנגד שלשה מיני רחמנות הנ"ל שלשה מחין הנ"ל וכו'. ואזי כשה'תפלה־בבחינת־דין', חס ושלום, אזי הסטרא־אחרא יונקת ממנה, ואזי צריכין בעל־כח גדול שיתפלל 'תפלה־בבחינת־דין'. ואזי כשהסטרא־אחרא רוצה לבלע זאת התפלה של הבעל־כח שהיא בבחינת דין, אזי זאת התפלה היא עומדת לו בצוארו, בבחינת (איוב מא, יד): "בצוארו ילין עז" וכו', ועל־ידי־זה הוא מכרח לתן הקאות בחינת (איוב כ, טו): "חיל בלע ויקאנו" - שמקיא ומוציא מעצמו כל הקדשות והדעת והרחמנות והתפלות שבלע, אף גם עצמות חיותו הוא מכרח להוציא בבחינת (שם): "מבטנו ירשנו אל" וכו' וכו', כמו פנחס שהתפלל 'תפלה־בבחינת־דין' בעת שהיה מעשה זמרי, בחינת (תהלים קו, ל): "ויעמד פינחס ויפלל" וכו'. וזהו 'ויפלל' ראשי תבות ו'השלך ל'פני פ'רעה י'הי ל'תנין (שמות ז, ט), שמשליכין בחינת המטה עז שהיא בחינת ה'תפלה־בבחינת־דין', לפני הסטרא־אחרא כדי שיבלע אותה, כדי להוציא על־ידי־זה כל הקדשות וכו', כי הוא מכרח להקיא הכל כנ"ל. ועל־ידי־זה נעשין גרים וכו', ונתרבה כבודו בחינת רעמים וכו', והכבוד הוא שרש נפשות ישראל, ומשם בא נבואה וכו'. ועל־ידי הנבואה נתתקן כח המדמה, ועל־ידי־זה זוכין לאמונה שלמה דקדשה, ובשביל זה צריכין להתקרב לצדיק האמתי כדי לזכות על ידו לאמונה שלמה דקדשה. ועל־ידי אמונה יהיה חדוש העולם לעתיד, וחדוש העולם יהיה בבחינת ארץ־ישראל, בבחינת השגחה ונפלאות וכו', ואז יתער [יתעורר] שיר חדש של השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע. וזהו בחינת השיר הנ"ל בתחלת המאמר, עין שם - שעל־ידי השיר הזה גדלים כל הריחות והיראות שהוא 'מזונא דנשמתא' (מזון הנשמה), שעל־ידי־זה נחלש 'מזונא דגופא' וכו' (מזון הגוף). ועל־ידי־זה יכולים להוכיח וכו'; עין שם כל זה היטב.