# י

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/10/

אבל שבת ויום־טוב צריכין זה לזה. כי אם לא היו האותות וכו' שעל־ידי־זה קדשת יום־טוב - לא היו יודעים משבת כלל, ואם לא היה קדשת שבת - לא היה אפשר לגלות אלקותו יתברך ביציאת מצרים. כי עקר המופתים של יציאת מצרים היה בכח שבת ש'קביעא וקימא' (פסחים קיז:), שזהו בחינת שבת הגדול שקדם פסח. וכן גאלה האחרונה אי אפשר, כי אם על־ידי שהיה מקדם גאלה הראשונה, ואלמלא הכח של גאלה האחרונה לא היתה גאלה הראשונה, בבחינת (יחזקאל ז, ב): "קץ בא הקץ" כמו שכתוב במקום אחר (סימן רנ). ועל־כן ביום־טוב צריכין לעלות לבית המקדש לקבל הקדשה שם, אבל בשבת אין צריך, כי שבת הוא בבחינת הצדיקים הגדולים ביותר שנאמר עליהם: "יקרה היא מפנינים" (משלי ג, טו) – 'מלפני ולפנים' (הוריות יג.). כי כל קדשת הבית־המקדש לפני ולפנים - הכל מהם, כי הם בבחינת הסתלקות משה שנסתלק ברעוא דרעוין (ברצון שברצונות) (זהר יתרו פח:), ששם עקר המשכת הכח המושך, דכל רעותין תקועין תמן (שכל הרצונות נכללים שם), שזה עקר קדשת שבת, שזה בחינת קדשת משיח שהוא משה בעצמו, שיגמר אז בגאלה האחרונה, מה שהתחיל אז בגאלה הראשונה. כי שניהם צריכים זה לזה, בבחינת (שמות טו, טז): "עד יעבר - עד יעבר" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (סוטה לו.) על גאלה הראשונה ועל גאלה האחרונה. שאז בשירת הים בשעת קריעת־ים־סוף, שהוא גמר יציאת מצרים, התנבא על הסוף - הגאלה האחרונה שאין אחריה גלות (מדרש שוחר־טוב תהלים קיח), כי שניהם תלויים זה בזה, כנ"ל.