# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/11/

וזה בחינת שלשה שבועות של בין המצרים שמתאבלין בהם על חרבן בית־המקדש - שאז היה בעוונותינו הרבים עקר התגברות כח המכריחים, שהם העכו"ם שעמדו עלינו והחריבו הבית־המקדש, ששם עקר כח המושך והכריחו את ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות, וכל זה נמשך מחטא העגל ומחטאינו שבכל הדורות, ועל־כן יושבין אז על העפר (ארח־חיים סימן תקנט סעיף ג), בפרט בתשעה באב, שאז עקר החרבן שיושבין על העפר, כי אנו מכירין שפלותנו שירדנו עד עפר, בבחינת (תהלים מד, כו): "כי שחה לעפר נפשנו" וכו', וזה בעצמו הוא תקותנו, כי עפר הוא בחינת כח המושך כנ"ל, וזה בחינת (ישעיה נב, ב): "התנערי מעפר קומי" וכו', 'מעפר' דיקא, שעל־ידי בחינת עפר, שהוא בחינת כח המושך - על־ידי־זה תקום ויתבטל כח המכריח שהם קושרים אותנו בגלות. וזהו בחינת (שם): "התפתחי מוסרי צוארך" וכו' - 'מוסרי' דיקא, בחינת כח המכריח - שרוצה לקשר במוסרות וקשרים וכו', רחמנא לצלן.

כי באמת בעת התקון אין צריכין לישב על העפר ממש כדי להגביר כח המושך, כי הצדיקים הם ענוים באמת ו'משימים עצמם כעפר', אף־על־פי שאינם יושבים על העפר ממש, כי הצדיקים הם למעלה מהעפר, למעלה מכח המושך שבעפר, כי כל כח המושך שבעפר - הכל נמשך מלמעלה מנשמת ישראל, שהם עקר כח המושך שהכל נברא בשבילם. וזה הכח המושך שבעפר - מאחר שנמשך למטה לזה העולם - נתערב בו טוב ורע.

כי כל התאוות והמדות נמשך מהעפר, שהוא כלל הארבעה יסודות שמהם כל התאוות, כי 'עפר מאנא דכלא' (העפר הוא הכלי והבסיס של כל הדברים) (תקוני־זהר תקון ע, קלב.). כי בזה העולם הכל נתערב ונתבלבל, כי אפלו בגשמיות באמנות הכלים, מי שאינו בקי היטב בהאמנות, אינו יודע איזהו כח המושך ואיזהו כח המכריח, כי גם כח המכריח נעשה כח המושך, כי עושין אותו באמנות שיהיה לו כח למשך להפך, עד שזה מושך לכאן, וזה מושך לכאן וזה לכאן, עד שאין יודעין איזהו כח המכריח ואיזהו כח המושך, ועל־ידי־זה דיקא נגמר אמנות הכלים הגדולים הנפלאים, כידוע לבקיאים בהם. מכל שכן וכל שכן בענין כלל האדם שהוא איש הישראלי שבשבילו נברא הכל, כדי שיגביה וימשיך הכל לשרשו העליון ביתר שאת וכו', שכל העולמות תלויים בזה, וכלם תלויים וקשורים זה בזה וזה בזה, באמנות נפלא של יוצר בראשית, וברא הכל בשביל הבחירה, שעקר הבחירה על ידי שיש בהאדם בחינת כח המושך וכח המכריח, וזה מושך לכאן וזה מושך לכאן וכו' וכו', ומגדל כח הבחירה שהיא דיקא על ידי שמעלימין האמת, על כן קשה לעמד על הדבר, לידע מי הוא בחינת כח המושך דקדשה ומי להפך וכו', ומשם כל הבחירה.

על־כן העקר שצריך האדם לבטל את עצמו בכל פעם ולזכר שהוא עפר, כי 'יסודו מעפר וסופו לעפר' (פיוט במוסף לימים נוראים), ויבטל עצמו בתכלית לבחינת כח המושך האמתי דקדשה, שהוא להמשיך עצמו למקור החיים - להבורא היחיד יתברך ויתעלה, וידע שכל התאוות והבלבולים, כלם הם בחינת כח המכריחים, אף־על־פי שמדמין עצמן לכח המושך, כי האדם בטבעו נמשך תמיד אחר כל התאוות, אבל האמת יודע כל איש ישראל שאין זה כח המושך האמתי, ולא בשביל זה נברא האדם, רק מעצם גשמיות האדם ומרבוי העוונות - נתהפך אצלו, עד שנדמה לו שזהו כח המושך. וצריך להכריח עצמו לשבר זה הכח ולמשך עצמו אל האמת, אשר באמת שם עקר כח המושך. וכשירגיל עצמו בזה, שזהו בחינת רצון, שהזהיר רבנו ז"ל מאד (שיחות הר"ן סימן יד ועוד), דהינו שאיך שהוא, יתגבר תמיד ברצונות וכסופין חזקים למשך עצמו לשרשו, בודאי יתגלה לו האמת, וידע היכן כח המושך האמתי שיוכל למשכו לשרשו ומקורו שנחצבה נשמתו משם.

והעקר הוא שפלות, ושלא יהיה רודף אחר הכבוד, כי מאחר שרואה שהתאוות מתגברים עליו כל כך, ראוי לו שעל כל פנים לא ירצה בכבוד, וידע שפלותו באמת. כי שרש הכל הוא כבוד ה' יתברך, שהוא שרש כל הבריאה, ושם עקר כח המושך (כמובן בהתורה הנ"ל), ועל־כן העקר שיבטל כבודו נגד כבוד השם־יתברך, וידע שפלותו באמת וישים עצמו כעפר, ואז יתגבר כח המושך האמתי, שהוא בחינת עפר דקדשה - למשך תמיד אל האמת. אבל תמיד אין צריכין לישב על העפר ממש בשביל זה, כי אדרבא, צריכין דיקא להרים עצמו לשרשו העליון. ואף־על־פי־כן ידע שפלותו עד עפר, בבחינת (מגלה לא.): במקום גדלתו שם וכו'. וזה בחינת (ישעיה כו, יט): "הקיצו ורננו שכני עפר" - 'מי שנעשה שכן לעפר בחייו' (סוטה ה.) דיקא, שאפלו בגדל החיות, שהוא חי חיים אמתיים בהשגות נפלאות שזה עקר החיים - היה שכן לעפר, כי במקום גדלתו היה ענו ביותר, וזה עקר הענוה האמתית. אבל עתה בעת החרבן צריכין להשליך עצמו על העפר ממש - להכיר שפלותנו על־ידי־זה, לידע שאנו מנחים עד עפר ממש, כי כל התאוות שבאין מגשמיות העפר מושלים עדין. על כל פנים אנו מחיבים לידע שאין מגיע לנו כבוד, ואנו מחיבים להשפיל עצמנו כעפר ממש בבחינת (איכה ג, כט): "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה", ואז אנו מגבירים על־ידי־זה כח המושך, שהוא בחינת עפר, ועל־ידי־זה יקים "התנערי מעפר קומי" וכו', כנ"ל.

וזה שמפטירין בשבת נחמו (ישעיה מ, א־ב): "קול קורא במדבר וכו' כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור" וכו'. כי אנו מודיעים, שעקר הכח המושך שבעפר - הכל מהצדיקים שהם עקר כח המושך, ועל־כן הם יכולין לשנות העפר בעצמה מטבעה, כמו שראינו ברבוי המופתים שעשה משה, שהפך יבשה למים ומים ליבשה בקריעת־ים־סוף ובהכאת הצור, וכן לעתיד יראו נפלאות ה', כמו שכתוב (זכריה יד, ד): "ונבקע חצי העיר מחציו" וכו' - שיראו שיש כח להצדיקים לשנות העפר בעצמה מטבעה, ולהגביה הגיא ולהשפיל ההר ולעשות העקב למישור, שכל זה מורה, שכל העפר וכל כח המושך שבתוכה - הכל מהצדיקים, שהם עקר כח המושך האמתי - להמשיך הכל לשרשו העליון, וגם "כל גיא ינשא" - מרמז על מעלת הענוה והשפלות, שהוא בחינת (זהר חיי שרה קכב:): מאן דהוא זעיר הוא רב וכו' (מי שהוא קטן - הוא גדול), בחינת (תפלת שחרית): 'משפיל גאים ומגביה שפלים' - שהנמוכים והשפלים באמת כמו הגיא, 'ינשאו', והגבוהים בעיניהם כמו הר וגבעה 'ישפלו', שעל־ידי־זה עקר התגברות כח המושך, על־ידי בטול הגאות והכבוד, רק לידע שפלותו באמת וכנ"ל. וזה שנסמך אחר־כך: "ונגלה כבוד ה'" וכו', שזה עקר בחינת כח המושך האמתי שהוא כבוד השם־יתברך, שהוא שרש הכל, שבשבילו נברא הכל, כנ"ל, וכן דרשו רבותינו ז"ל (ערובין נד.) על פסוק: "כל גיא ינשא" לענין ענוה ושפלות.

ועל־כן הם שלשה שבועות, שיש בהם שלש שבתים שהם כנגד שלשה רגלים שפגמו בהם, שעקר התקון על־ידי בחינת שבת, שהיא בחינת גאלה האחרונה וכנ"ל. ועל־כן קורין אז פרשת פנחס, שכתוב בו שבת וכל הימים טובים, כי עכשיו אנו ממשיכין על־ידי השלש שבתים התגלות קדשת השלש רגלים, שבהם התגברות כח המושך על כח המכריח, כי הגאלה האחרונה שאנו מצפים הוא בבחינת שבת וכו', וכמו שכתוב: "ולא יאמר עוד" וכו'.