# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/13/

כי עקר הוא כח המושך והוא שרש הכל שהוא כבוד השם־יתברך כנ"ל. וזה עקר בחינת עפר וארץ דקדשה, עפר של נקדת הבית־המקדש, ששם עקר כח המושך, וזה בחינת "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג); "והארץ האירה מכבדו" (יחזקאל מג, ב), "והארץ" דיקא וכו' כנ"ל. ועקר כבוד ה' הוא בבית המקדש, כמו שכתוב (דברי־הימים־ב ז, א): "וכבוד ה' מלא את הבית", על־כן שם עקר כח המושך. וזה עקר הגלות שהתגבר כח המכריח בחטאינו, וגלו אותנו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו - אדמת הקדש, ארץ־ישראל וירושלים ובית המקדש, ובפרט נקדת האבן־שתיה, ששם עקר כח המושך, כנ"ל, והם התגברו להרחיק אותנו משם. וזה עקר כח המכריח, שממנו כל חרבן בית־המקדש, שהעקר להרחיק אותנו מעפר הקדש הנ"ל, שהוא עקר כח המושך, על־כן אנו צריכין לבטל עצמנו - לידע שפלותנו על כל פנים.

וזהו על־ידי שיושבים על העפר כנ"ל ומתאבלין, ובוכין על חרבן בית־המקדש על התגברות כח המכריח נגד כח המושך, כי הבכיה בבחינת עפר, כמו שמובא (תקוני־זהר תקון ע, קלד.): 'עפר קר ויבש אוף טחול' וכו' (טבע העפר שהוא קר ויבש, אותו הדבר גם הטחול [הוא קר ויבש]), ומשם הבכיה והדמעות (כמובן בדברי רבנו ז"ל במאמר 'בקרוב' וכו' בסימן לו) וזה הבכיה יש לה כח גדול למשך, כי על־ידי הבכיה יכולין לעורר רצון האדם למשכו לרצונו, וכן למעלה על־ידי הבכיה יכולין לעורר ולהמשיך רצון השם־יתברך שיהיה כרצוננו. ועל־כן עשו אף שלא היה יכל לפעל אצל אביו שיברך אותו, וכל הטענות שטען לא הועילו מאחר שכבר ברך ליעקב, אבל כשנשא קולו ויבך, הכריח את יצחק עד שמשכו לרצונו עד שברכו, ומשם כל צרות ישראל וכל החרבן, כמובא (זהר שמות יב:). אבל באמת כל זה הוא בחינת כח המכריח, כי כל כחות המושכים שאינם לעצם השרש העליון – להשם־יתברך, אינם כח המושך כלל, כי אם בחינת כח המכריח שמהרה יתבטל כנ"ל. כי עקר כח המושך הוא דמעות ובכיה של שמחה, בחינת ב 'שמך י 'גילון כ 'ל ה 'יום (עין בסימן קעה) - שמחמת גדל הדבקות וההמשכה לשרשו העליון - זולגין עיניו דמעות, כמו שאמרו ברבי עקיבא כשהיה עוסק בשיר השירים (זהר וירא צח:).

אבל מחמת שכבר התגבר כח המכריח על־ידי דמעות של עשו, על־כן אנו צריכין לישב על העפר ולבכות על חרבן בית־המקדש - להמתיק הדין בשרשו (פרי־עץ־חיים, שופר, פרק א), כי הדמעות הם בחינת עפר, שבשרשו הוא בחינת כח המושך העליון, אך למטה נאחז בו כח המושך לכל התאוות וכו', שהוא באמת בחינת כח המכריח. אבל מאחר שאנו יושבין על עפר מחמת שפלות ואבלות על חרבן ובוכין על החרבן. נמצא, שאנו מושכין עצמנו לשרשנו העליון על־ידי הדמעות ועל־ידי הישיבה על העפר, דהינו שאנו מתגעגעין ובוכין ומושכין עצמנו לעפר בית־המקדש, שעל כל זה אנו צועקין ובוכין ואנו נותנין בעפר פינו: מתי, מתי יבנה בית־המקדש ונשוב לאדמת עפר קדש שלנו - בזה אנו ממתיקין ומבטלין כח המכריח ומגבירין כח המושך האמתי וכנ"ל, שזהו בחינת התנערי מעפר קומי, 'מעפר' דיקא.

הלכות יום־טוב מהדורא בתרא