# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/15/

ועקר הבחירה הוא בזה שצריך האדם תמיד להגביר כח המושך על כח המכריח, ויזכר תמיד תכליתו וימשיך עצמו לשרשו העליון, שזהו בחינת כח המושך. ואפלו מה שמכרח לעסק בעסקי זה העולם, כגון לאכל ולשתות וכו', יהיה רק מחמת הכרח שמכריחין אותו לזה נגד רצונו, כי בודאי מכרח האדם לאכל וכו', כי רצונו יתברך בקיום העולם. ואז כשיתנהג כך, ואזי יעשה בודאי הכל על־פי התורה, ואזי יהיה על־ידי־זה דיקא תקונים נפלאים, על־ידי שיש לו כח המכריח וכח המושך כנ"ל. וכן כל המלאכות שהאדם עושה בכל ימי החל, כלם הם בבחינת כח המכריח.

כי השם־יתברך ברא הכל שיהיה נגמר על־ידי האדם דיקא (וכמבאר מזה במקום אחר), כמו שכתוב (בראשית ב, ג): "אשר ברא אלקים לעשות", כי החטים צריכין לטחן והתרמסין צריכין תקון וכו', כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה יא, ו), כי הכל נברא בשביל האדם, ולא נברא שום דבר בשלמותו הגמור שיהיה ראוי אל האדם, רק הכל צריך תקון וגמר על־ידי האדם וכנ"ל. וזה בחינת כלל כל המלאכות שהאדם צריך לעשות, והכל כדי לגמר הדבר שיהיה ראוי אל האדם שבשבילו נברא הכל, וכשהאדם עושה הפעלה והמלאכה לגמר ולתקן איזה דבר של הבריאה, בזה הוא ממשיך חיות חדש לאותו הדבר, כגון התרמסין, קדם תקונם היה טעמם מר ולא היו ראויים לאדם, והאדם, על־ידי שמתקנם ומבשלם ממשיך בהם טעמם הראוי, וזה הטעם נמשך מלמעלה מהשם־יתברך שהוא שרש הכל, רק שברא השם־יתברך התרמסין באפן זה שלא ימשיך בהם טעמם הטוב עד שיעסק בהם האדם בתקונם ובשולם, שהוא דיקא ימשיך בהם עקר חיותם שהוא טעמם הטוב. וכן בכל הדברים שבעולם שכשנגמר על־ידי האדם נמשך בו חיות נוסף - שגומר ומתקן הדבר בשלמותו.

וזה החיות שמושך האדם מלמעלה לתוך הדבר שגומרו ומתקנו על־ידי אמנותו ומלאכתו, זה החיות כשנמשך למטה נמשך על־ידי בחינת כח המכריח, כמו שעקר החיות של הדבר כשנברא הוא בבחינת כח המכריח, כי טבעו ורצונו להמשיך למעלה לשרשו כנ"ל, כן זה החיות הנוסף שממשיך האדם שהוא עקר גמר שלמותו נמשך רק בבחינת כח המכריח, שמכריחין את החיות שימשך למטה נגד רצונו וטבעו שהוא רק להמשיך למעלה כנ"ל. אבל כונת השם־יתברך לטובה, כדי שעל־ידי־זה דיקא יהיה נגמר האמנות הנפלא, כנ"ל.

וכן צריך האדם לכון בכל מעשיו ומלאכתו ועסקיו שיהיה כל כונתו לשם שמים, כמו שכתוב (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו", וכן אמרו רבותינו ז"ל (ארח חיים סימן רלא): 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' - שיכון בכל עסקיו ומלאכתו שמכון לגמר הדבר, שעל־ידי־זה יחזר וימשך לשרשו ביתר שאת וכנ"ל.

ועקר כל המלאכות הם בשביל אכילת האדם, שהוא עקר קיום האדם וחיותו, כמו שכתוב (קהלת ו, ז): "כל עמל אדם לפיהו". כי עקר החבור הגוף והנפש שהם בבחינת כח המכריח וכח המושך, עקר חבורם על־ידי האכילה, שעל־ידי אכילת האדם מכריח הגוף את החיות שהוא הנפש שתתקים באדם, אבל צריך שתהיה כונתו לשמים - שמכריח הנפש לאכל ולהתקים בגופו על־ידי־זה, והכל בשביל שיזכה על־ידי כח האכילה, להודות ולהלל לשמו יתברך ולעבד אותו יתברך כראוי, שעל־ידי־זה יחזר וימשך לשרשו ביתר שאת, ויהיה נגמר כונות הבריאה על־ידי־זה דיקא, כי יהיו נגמרים עולמות ותקונים נפלאים ונוראים על־ידי־זה דיקא כנ"ל. נמצא, שכל עובדין דחל הם בבחינת כח המכריח. ושבת הוא בבחינת כח המושך, כי אף־על־פי שכל המלאכות וכל עובדין דחל צריכים לקדשם שיהיה כונתו בשביל כח המושך כדי שיוכל למשך לשרשו ביתר שאת כנ"ל, אף־על־פי־כן מאחר שהם בבחינת כח המכריח, נאחז בהם הסטרא־אחרא ביותר על־ידי חטא אדם־הראשון. ועל־כן צריכים ברורים גדולים.