# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/16/

על־כן בשבת אסורים כל המלאכות, כי בשבת אסור לעורר בחינת כח המכריח, כי אז עקר התגברות כח המושך, כי אז נמשכים ושבים הכל לשרשם ומנוחתם וכנ"ל. ועל־כן אז כל המלאכות בטלים, כי אז עולין עד השרש העליון של כל הדברים של כל הבריאה כלה שהוא בחינת קדש, בחינת (שמות לא, יד): "ושמרתם את השבת כי קדש היא", אבל ביום־טוב, אף־על־פי שגם אז הוא בחינת התגברות כח המושך על כח המכריח, כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים, שאז הכניע את פרעה ומצרים שתפסו ישראל בגלות, שזהו בחינת כח המכריח, והשם־יתברך הוציאנו משם להביא אותנו לארץ־ישראל ולקבל את התורה, כדי שנבוא אל תכליתנו ושרשנו, שכל זה הוא בחינת כח המושך, ועל־כן גם אז בטלים כל המלאכות שהם בבחינת כח המכריח, וכנ"ל.

אבל ביום־טוב עדין יש איזה בחינת מלחמה בין כח המכריח לכח המושך, כי שבת קביעא וקימא (פסחים קיז:), מתחלת הבריאה שאז יחזר כל דבר לשרשו כנ"ל. אבל יום־טוב מקדש רק על־ידי ישראל על־ידי מעשיהם הטובים שגורמים להגביר כח המושך על כח המכריח, שעל־ידי־זה זוכים לצאת מגלות העכו"ם שהם בחינת כח המכריח, שעל־ידי־זה נתקדשו הימים טובים, כי בכח מעשים הטובים של אבות העולם שהגבירו במעשיהם הטובים כח המושך על כח המכריח, על־ידי־זה זכינו לצאת מגלות מצרים ולבטל כח המכריח שלהם, ולחזר להמשיך עצמנו לשרשנו לקבל את התורה ולשוב לארץ־ישראל, שכל זה הוא בחינת התגברות כח המושך. וכן בכל דור צריכין ישראל לקדש את הימים טובים, שבשביל זה מברכין ביום־טוב 'מקדש ישראל והזמנים', כי יום־טוב ישראל הוא דמקדשא להו (ישראל הם שמקדשים אותם [על ידי שמקדשים את החדש]), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז:). כי אז ביום־טוב צריכין עדין אתערותא דלתתא להגביר כח המושך על כח המכריח.

ומחמת שאז יש עדין איזה בחינת מלחמה בין כח המושך וכח המכריח, רק שבכח קדשת יום־טוב מגבירים כח המושך ביותר על כח המכריח כנ"ל, על־כן יש ביום־טוב איזה מלאכות עדין שהם מלאכת אכל־נפש, כמו שכתוב (שמות יב, טז): "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", כי אז ביום־טוב צריכין עדין לעסק במלאכת אכל־נפש שהם המלאכות שסמוכים לגמר המאכל - לתקנו ולהמשיך הטעם לתוכו, כגון לאפות ולבשל, שזה עקר מלאכת אכל־נפש שמתר ביום־טוב. כי כל מלאכות הרחוקים מן האכילה אסורים ביום־טוב, כגון חרישה וזריעה, ואפלו קצירה וטחינה לצרך אותו היום - אסור ביום־טוב (ארח־חיים, סימן תצה, סעיף ב), רק אפיה ובשול וכיוצא שהם סמוכין ביותר אל גמר תקון המאכל הם מתרים ביום־טוב, כי כל מה שהמלאכה סמוכה לגמר המאכל - היא סמוכה ביותר לכח המושך. כי עקר האכילה אף־על־פי שהיא בבחינת כח המכריח כנ"ל, אבל עקר תכליתה הוא בשביל כח המושך כדי שעל־ידי־זה יודה ויהלל להשם־יתברך, ויחזר וימשך לשרשו כנ"ל. וכל המלאכות שבעולם שעושין בשביל האכילה שהיא קיום האדם, אף־על־פי שכלם בבחינת כח המכריח כנ"ל. אבל עקר תכליתם בשביל כח המושך כנ"ל, כדי שיהיה נגמר הדבר, כדי שיאכל האדם ויתקים בעולם ויעבד השם־יתברך וימשיך עצמו וכל התלוי בו לשרשו שזהו בחינת כח המושך.