# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/17/

וזה צריך שיכון האדם בכל מעשיו ומלאכתו שהכל בשביל התכלית - שהוא לחזר ולמשך ולהכלל בשרשו, אבל כבר מבאר, שבכל המלאכות נאחזת הסטרא־אחרא מחטא אדם־הראשון (עין תקוני־זהר, תקון מח, פה.) וצריכין יגיעות וברורים גדולים, וכל מה שהמלאכה רחוקה ביותר מן התכלית - שם צריכין ברור יותר, כי שם נאחזת הסטרא־אחרא ביותר מחמת שרחוקה ביותר מהתכלית, על־כן מתגבר שם כח המכריח ביותר, מחמת שרחוק הרבה עדין מבחינת כח המושך, כי עקר כח המושך מתגבר ביותר כשבא הדבר אל תכליתו, כגון כשאוכל האדם המאכל, שאז מתגבר בחינת כח המושך, שהוא בחינת הטוב שבמאכל שעל־ידי־זה חושק ונכסף האדם לשרשו, וזהו מה שכתב אדמו"ר ז"ל (בלקוטי תנינא סימן ז) שבשעת האכילה יכולין לזכות להארת הרצון וכו', שזהו בחינת כח המושך הינו כנ"ל. ועל־כן המלאכות שהם סמוכים לגמר המאכל, כגון אפיה ובשול, הם סמוכין ביותר לכח המושך. ועל־כן הם מתרים ביום־טוב, כי תקון וברור זה צריכין עדין גם ביום־טוב, דהינו לתקן המאכל להמשיך בו הטעם על־ידי אפיה ובשול, כי הטעם נמשך מטוב ה' כמו שכתוב: "טעמו וראו כי טוב ה'", וכמובא. וזה צריכין עדין להמשיך ביום־טוב על ידינו.

כי איתא, שביום־טוב אין עולין עד תכלית השרש שהוא בחינת קדש, רק הוא בבחינת מקרא קדש - שקורין את הקדש וכו' [כמבאר בכונות (פרי־עץ־חיים, מקרא קדש פרק א)], נמצא, שאז יש עדין איזה אחיזה לכח המכריח, מאחר שצריכין עדין אז להכריח את חיות העליון בחינת קדש שירד למטה ממדרגתו. אף־על־פי שאינו צריך לירד כמו בחל, מחמת שגם ביום־טוב עולין העולמות למעלה גבה, אבל מאחר שאינם עולין עד השרש העליון כמו בשבת שהוא בחינת קדש, רק שבחינת קדש צריך לירד קצת למטה, על־כן יש אז עדין אחיזה קצת לבחינת כח המכריח, רק שמגדל קדשת יום־טוב מתגבר כח המושך על כח המכריח, אך מחמת שיש לו עדין אחיזה, וצריכין קצת מלחמה להתגבר עליו, על־כן יש בו עדין איזה מלאכות שהוא מלאכת אכל־נפש, שהם המלאכות הסמוכים אל המאכל שהם בשביל להמשיך טעם המאכל על־ידי אפיה ובשול, וכיוצא. כי הטעם צריכים עדין להמשיך מלמעלה על־ידי המלאכות של אכל־נפש, כי עדין צריכין ברור קצת על ידינו מחמת שגם החיות העליון של כל העולמות צריכין להמשיכו למטה עדין וכנ"ל, אבל אלו המלאכות של אכל־נפש הם סמוכים מאד אל כח המושך כנ"ל. ועל־כן שם מתגבר הכח המושך כנגד כח המכריח ביותר, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, שכל מה שסמוך הרבה ביותר להכח המושך הוא נמשך במהירות יותר לשם, עין שם.

ועל־כן אין עושין ביום־טוב כי אם מלאכת אכל־נפש שהם סמוכין ביותר אל כח המושך, ששם מתגבר כח המושך ביותר, כי כן הוא ביום־טוב, שאז מתגבר כח המושך על כח המכריח וכנ"ל, רק מחמת שעדין צריכין קצת התגברות כנ"ל, על־כן צריכין עדין איזה מלאכות שהם מלאכות אכל־נפש כנ"ל, אבל בשבת הוא שביתה וניחא לגמרי, כי אז הוא מעין עולם־הבא, שכל הדברים שבים וחוזרים לשרשם העליון וכח המכריח מתבטל לגבי כח המושך כראוי, ואז נגמרים ונשלמים כל האמנות והתקונים שנעשים דיקא, על־ידי שהיה כח המכריח שעל־ידי־זה נגמר על־ידי כח המושך תקונים אלו וכנ"ל. על־כן אז בשבת בטלים כל המלאכות, כי אז עולה הכל לשרשו העליון שלא על ידינו, ואין לכח המכריח שום שליטה כלל, על־כן אין בו שום מלאכה שהוא בבחינת כח המכריח, כי אז שבין כל הדברים לשרשן במנוחת שלום ושלוה בלי מלחמה כלל, וכנ"ל.

תם ונשלם