# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/4/

וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום־טוב, כי כל המלאכות שכלולים בל"ט מלאכות - צריכים לקדשן בבחינת מלאכת המשכן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת מט:): 'הני ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן', כי כלם נמשכין על־ידי חטא אדם־הראשון שאז נגזר (בראשית ג, יט): "בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי עפר אתה" וכו'. כי כל היגיעות של המלאכות בשביל ברור האכילה והפרנסה, בבחינת (קהלת ו, ז): "כל עמל אדם לפיהו", כי האכילה מחבר הנפש והגוף, שהם בכלל בבחינת כח המכריח וכח המושך, כי הנפש נמשכת תמיד לשרשה, כי ירדה בזה העולם בהכרח שנתן אותה בתוך הגוף שיש בו כח המכריח - שמכריחה להתעכב בו, וכונתו יתברך לטובה, כדי לגמר אמנותו הנפלא על־ידי־זה דיקא כנ"ל, ועקר החבור והאמנות על־ידי האכילה, בבחינת 'ומפליא לעשות' כעין שפרש רש"י שם: 'שקושר וכו' (ברכות ס:). על־כן צריך שתהיה האכילה בקדשה, באפן שיהיה הכל במשקל נפלא - שיתנהגו שני הכחות הנ"ל כראוי.

וזה בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע - שאכל אכילה, שעל־ידי־זה אין יכולין להתקשר ולהתנהג כראוי שני הכחות הנ"ל, ועל־ידי־זה הכרח למות, ואז נגזר כל השלשים ותשע מלאכות (עין תקוני־זהר תקון מח), שכלם הם ברורים לברר ולתקן המאכל באמנות נפלא, באפן שיוכל לקשר ולהנהיג שני הכחות הנ"ל במדה ובמשקל כראוי, שיהיה נגמר מה שצריך האדם לפעל ולתקן בזה העולם. ועל־כן ל"ט מלאכות ממשכן גמרינן, כי שם היה כח המושך כתקונו, כנ"ל.

ועקר התקון הוא שבת, שאז שבין הכל למקומם ומנוחתם, בבחינת (מנחה לשבת): מנוחת שלוה והשקט ובטח. ועל־כן אז בטלים - כל המלאכות, אבל ביום־טוב יש בו מלאכת אכל־נפש, כי אז הוא רק בחינת 'מקרא קדש', ולא קדש בעצמו, כמובא בכונות (פרי־עץ־חיים, מקרא קדש פרק א). ועל־כן עדין צריכין איזה ברור סמוך לגמר המאכל, אבל שאר מלאכות הרחוקים - אסורים, כי שם כח המכריח מתגבר ביותר, מחמת שרחוק עדין מהתכלית, כי המשא ומתן והמלאכות להרויח ממון לפרנסה, והממון, מסטרא דצפון - שמאל (בבא־בתרא כה:), שמשם עקר בחינת כח המכריח. ועל־כן עקר התקון צדקה לעניים הגונים בחינת עפר, שאז נמשך מיד לכח המושך [וכל זה צריך באור עדין].