# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/5/

וזה בחינת (ויקרא טז, א): "בקרבתם לפני ה' וימתו", כי כח המושך בעצמו בלי כח המכריח כלל הוא פגם, כי אי אפשר לגמר האמנות ולמה לו חיים? כי עקר החיים על־ידי שני הכחות יחד כנ"ל. ועל־כן נסמך לזה עבודת יום כפור, שאז עוונות נתהפכין לזכיות (יומא פו:), שזה עקר נפלאות האמנות הנ"ל, ונעשה על־ידי שנכנס הכהן גדול לפני ולפנים - למקום אדמת קדש - תכלית הנקדה הקדושה של העפר, ששם עקר כח המושך כנ"ל. ועל־כן צריכים להתענות ביום־הכפורים, כי אז התגברות כח המושך, ואז עקר תקון חטא העגל (עין פרקי רבי אליעזר, מה), ואז נצטוו על מלאכת המשכן. ועל־כן צריכים לאכל קדם בערב יום כפור (ברכות ח:), כדי לעשות כלי וכו', כי צריכין להמשיך כח המכריח דקדשה כדי שיוכל לפעל פעלת אמנותו בשלמות ביום־הכפורים, שנעשה על־ידי שני הכחות יחד דיקא, כי אפלו בשלמות הקדשה צריכין 'רצוא ושוב' שהוא בחינת שני הכחות הנ"ל, וזהו בחינת אזהרת (שמות יט, כא): "פן יהרסו" וכו'. ועל־כן היה הכהן גדול ביום־הכפורים מחליף כמה פעמים מבגדי זהב לבגדי לבן וכו' (יומא לב:), כדי שלא יגביר כח המושך ביותר מדאי. ואז כשמתנהגים כתקונו נתהפכים העוונות לזכיות, כי דיקא על־ידי־זה נגמר האמנות הנפלא של כל התקונים, [כמובן היטב בענין המשל הנ"ל].