# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/534/65/8/

וזה בחינת החלוק שבין שבת ויום־טוב, כי "כל עמל אדם לפיהו" (קהלת ו, ז), שעקר כל המלאכות בשביל אכילת האדם שהוא חיות האדם, שהוא באמת נפלאות הבורא יתברך שחיות האדם שנמשך ממקום גבה כזה, כי החיות הוא השכל שעל־ידי־זה משיג ויודע ממנו יתברך, כמו שכתוב (שם ז, יב): "החכמה תחיה", כמו שכתוב במקום אחר (סימן א). וכל זה החיות אין נמשך ומתקים באדם כי אם על־ידי האכילה דיקא. ועל־כן רב הברורים הם באכילה, כי עקר עלית הדברים לשרשם הוא על־ידי האכילת־ישראל, בפרט הצדיקים, כי על־ידי האכילה מקבלים חיות, ועובדים השם־יתברך וממשיכים עצמן אליו יתברך, שעל־ידי־זה מגביהין הכל וממשיכין להשם־יתברך, אבל האכילה צריך ברורים גדולים גם בגשמיות כנראה בחוש, מכל שכן ברוחניות. וכל הברורים, שהם המלאכות - כלם הם בבחינת כח המכריח כנ"ל, אבל הכל לטובה, בשביל כח המושך וכנ"ל.

ועל־כן בשבת בטלים כל המלאכות, כי אז אין ברור, כי אז אין שליטה לשום כח המכריח, כי אז שב וחוזר הכל למקומו ושרשו במנוחה ושלוה, כי אז עלית כל העולמות לשרשן בבחינת 'שבת שלום', שאין בו מחלקת ומלחמה בין כח המכריח לכח המושך, כי הכל שב למקומו ומנוחתו. ועל־כן אסור אז לעורר עובדין דחל, כי בחל אפלו כשעושין המלאכות בקדשה, אף־על־פי־כן מאחר שיש בהם אחיזת כח המכריח, על־כן יש שם מלחמה גדולה, ובשבת אסור לעורר כלל מלחמה זאת שלא יתאחזו ביותר, חס ושלום.

וזהו גם־כן בחינת יום־טוב ששוה לשבת ואסורים בו כל המלאכות, כמו שאמרו במשנה (ביצה לו:): כל שחיבין עליו בשבת חיבין עליו ביום־טוב, אין בין שבת ליום־טוב אלא אכל־נפש בלבד. כי ביום־טוב היה שדוד המערכות, כי כל הימים טובים הם 'זכר ליציאת מצרים', ואז נתבטל כח המכריח שהוא בחינת פרעה ומצרים, שרצה לעכב ישראל בגלות בגשמיות ורוחניות, שזהו בחינת כלל המונעים והמתנגדים שבכל דור נגד הצדיקי אמת, שכלם מכרחין להתבטל ולעזר להקדשה על־ידי רבוי האותות והמופתים וכו', שעל־ידי־זה גם הוא נתן בידם זבחים ועולות וכל המצרים השאילום רכוש גדול וכו', שכל זה הוא בחינת שכל כח המכריח מתהפך לטובה כנ"ל וכו'. אבל מחמת שביום־טוב היה הגאלה על־ידי הכרח ושדוד המערכות, על־כן עדין יש בו קצת מלאכות, אבל בשבת הוא התגלות אלקות מתחלת הבריאה שברא העולם בששת הימים ושבת בשבת, שעל־ידי־זה נמשך ידיעת אלקותו בכל העולם שזה עקר מנוחתם ושביתתם, על־כן אז אסורים כל המלאכות, כי אז עולין לבחינת קדש בעצמו, [כמו שאיתא בכתבים (פרי־עץ־חיים, מקרא קדש פרק א)], הינו שאז נמשכים ועולין הכל עד למעלה למעלה, ועל־כן אז מנוחת שלוה וכו', אבל יום־טוב הוא בחינת 'מקרא קדש' - שממשיכין הקדש ממקומו, כי יש כח לצדיקים להמשיך אותו יתברך ולהכריחו, כביכול, לשכן עמנו, בבחינת (שיר־השירים ז, ו): "מלך אסור ברהטים", ועל־כן אז יש עדין מלאכת אכל־נפש - שהוא לגלות הטעם שבהמאכל, כי הטעם הוא עקר החיות הנמשך ממנו יתברך, בבחינת (תהלים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'" - שכל הטעמים הם טוב ה', ולזה הטעם צריכין ביום־טוב עוד איזה מלאכה להמשיכו למטה, שזה בחינת מלאכת אכל־נפש. אבל בשבת גם זה אסור, כי אז שביתה לגמרי, כי כל העולמות מזדככין ועולין אז עד שכל הטוב מתגלה ממילא בלי שום עבדא ומלאכה כלל, אפלו מלאכת אכל־נפש - להמשיך הטעם שהוא טוב שבמאכל.