# הלכה ו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/544/66/

על־פי מה שכתב רבנו ז"ל במאמר המתחיל 'תהמת יכסימו וכו'' (בסימן ט), עין שם כל המאמר.

והכלל, שהתפלה הוא בחינת אמונה, בחינת נסים למעלה מהטבע, בחינת ארץ־ישראל, בחינת יעקב ובניו, כי שנים־עשר נסחאות התפלה כנגד שנים־עשר שבטי בני יעקב וכו', עין שם. אבל כשאדם עומד להתפלל - באין עליו מחשבות ובלבולים ונשאר בחשך ואין יכול להתפלל, ועקר העצה לזה, כשהאדם רואה שמבלבלין אותו מאד מאד מתפלתו ועבודתו, ואין לו שום עצה ותחבולה להמלט מהם, אזי עקר עצתו הוא רק אמת, דהינו שתראה שיצאו הדבורים מפיך באמת, ואפלו לפי מדרגתך, במקום שאתה שם על כל פנים תראה שיצא הדבור מפיך באמת, כי הדבור שיצא באמת - הוא מאיר לו לצאת מהחשך, כי באמת יש פתחים הרבה בהחשך וכו', עין שם. רק שהכסיל בחשך הולך (קהלת ב, יד), ואין רואה הפתח, ואמת הוא אור השם־יתברך בעצמו, ועל־כן על־ידי הדבור שמדבר באמת לפי מדרגתו, על־ידי־זה האמת מאיר לו השם־יתברך, כביכול, איך לצאת מהחשך שהוא נצד בו, בבחינת (תהלים קיט, קל): "פתח דבריך יאיר".

וזה "צהר תעשה לתבה" (בראשית ו, טז) – 'יש אומרים אבן טוב ויש אומרים חלון' (רש"י), והחלוק בין אבן טוב לחלון, כי אבן טוב מאיר בעצמו, בחינת אמת שמאיר בעצמו, כי יש חלוקים בין האמת, והכל לפי גדל האמת, כי עקר השתוקקות של השם־יתברך אינו אלא אל האמת וכו' (עין שם כל זה היטב היטב).

כי זה עצה נפלאה מאד ושוה לכל נפש לצאת מעמקי החשך אפלה, על־ידי האמת שהוא אור השם־יתברך בעצמו, כביכול, בבחינת (תהלים כז, א): "ה' אורי", כי השם־יתברך הוא עצם האמת.