# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/546/64/1/

והנה מובן שם, שעקר הארת בן ותלמיד הוא להוציא ישראל מעונות - להאיר בהם הדעת וכו' כנ"ל. והנה ביום־הכפורים היה סליחת עונות ויצאו ישראל מעונות, ועל־ידי־זה זכו ל'דעת', כי עקר הדעת הוא כשיוצאין מהעון שהוא רוח שטות. ועל־כן ביום־הכפורים בערב צועקין "ה' הוא האלקים", כי אז אחר סליחת העוונות זוכין לדעת - כי ה' הוא האלקים, בחינת "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", כי זה עקר הדעת - לדעת כי ה' הוא האלקים, (כמבאר שם, עין שם). נמצא, שביום־הכפורים שהיה אז סליחת העוונות וזכו לדעת זה - בחינת הארת בן ותלמיד, כנ"ל, ועל־כן אחר יום־הכפורים נכנסין בסכה שהיא בחינת מקיפים, כי על־ידי יום־הכפורים דהינו סליחות העוונות, שזה בחינת דעת, בחינת הארת בן ותלמיד - על־ידי־זה זוכין למקיפים, שהם בחינת סכה, בחינת "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". וכשזוכים למקיפים אלו צריך שיהיה לו בחינת 'כל', בחינת "כי כל בשמים ובארץ" - דאחיד בשמיא וארעא וכו', כנ"ל.

וזה בחינת לולב שהוא בחינת הצדיק, בחינת כל, בחינת צדיק כתמר יפרח, כמובא (תקוני־זהר תקון יג. כט.). כי הלולב וארבע מינים מרמזים על כל בחינות הנ"ל - דאחיד בשמיא וארעא, שמאיר בדרי מעלה ובדרי מטה, שמראה לדרי מעלה - בחינת 'מה חמית', בחינת 'איה וכו'', ולהפך לדרי מטה - בחינת '"מלא כל הארץ כבודו"', בחינת "הקיצו ורננו שכני עפר" וכו', ועקר הארת הלולב שהוא בחינת הצדיק - הוא להאיר בדרי מטה, בחינת "מלא כל הארץ כבודו":