# י

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/546/67/10/

וזה בחינת ירשה ששיך לבנים. כי כבר מבאר, שעבודת האדם בעולם הזה - לברר העצה השלמה מפגם עץ הדעת, ועקר הברור הוא בממון, ששם נתקלל אדם "בעצבון תאכלנה", על־כן צריכין להתיגע לברר הממון מקללה זו - לדחות הקללה זאת, בחינת "בעצבון תאכלנה" שמבלבל העצה, ולהמשיך עצה שלמה, שעל־ידי־זה נמשך עשירות דקדשה, לזכות על־ידי־זה לעצה האמתית השלמה לעבודת ה', לכלל בעץ־החיים כנ"ל. אבל כל אדם אינו מברר הניצוצות הקדושים שבממון כי אם השיך לחלקו ולנשמתו, והלואי שיזכה האדם לברר מה ששיך לו כפי שרש נשמתו, כי לברר בשלמות אי אפשר, כי לא ישלם הברור עד לעתיד שיבלע המות לנצח וכו' (ישעיה כה, ח), [כמבאר בכתבים (עץ־חיים, שער כו, פרק ב)]. ועל־כן צריכין לברר כל הדברים בפרט הממון ששם עקר הברור - מדור לדור. וזהו בחינת הירשה שצותה התורה לתת ממונו ונחלתו לבניו אחריו - שהם יגמרו לברר ממונו ונחלתו, וכל מה שיבררו ממונו ונחלתו ביותר בקדשה יתרה, כשישתדלו להתנהג בממונם כראוי על־פי התורה להרבות בצדקה וכו' - אז 'ברא מזכה אבא' (סנהדרין קד.), כי עושין טובה גדולה לנשמתו על־ידי־זה, כי כל מה שנתברר הממון ביותר - נדחה זהמת הנחש ביותר, ואזי נשמתו קרובה יותר להכלל בחי־החיים, כי הכל כפי הברור, כידוע, ועקר הברור הוא בהממון, כנ"ל. ועל־כן בנים דיקא מקבלים ירשתו, וכל זמן שנמצא לו זרע מיוצאי חלציו - כלם קודמין לכל משפחתו, כי עקר השלמות הוא שתהיה הירשה ממשמשת והולכת למטה ליוצאי חלציו, ולא למעלה לבית אביו, חס ושלום.

כי מבאר בהתורה הנ"ל, שעל־ידי תקון אמונת חכמים - נתרבין הספרים של התורה הקדושה ואז נמתקין כל הדינים, כי התורה נכללת בשרשה בבחינת קדשי־קדשים שהוא השכל הכולל בחינת אבן־שתיה ששם נמתק הכל, כי אי אפשר להכלל שם כי אם על־ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שנתרבין ביותר על־ידי תקון אמונת חכמים (כמו שכתוב שם, עין שם). ועל־ידי תקון אמונת חכמים זוכין לעצה שלמה, כנ"ל. וכבר מבאר שעקר תקון נשמת המת הוא שיזכה לתקן פגם עץ הדעת שמשם המיתה, הינו לתקן פגם אמונת חכמים פגם העצה שיוכל להכלל במקום שצריך להכלל בחי־החיים כנ"ל. וזה ידוע בזהר הקדוש (ויקהל קצה:) שעלית נשמת המת אם זוכה - היא באתר דאיקרו קדשי־קדשים, בבחינת (תהלים כד, ג): "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו" וכו', הינו כנ"ל, כי עליתו על־ידי תקון אמונת חכמים, שעל־ידי־זה זוכין לבחינת ספרים הרבה של התורה, שעל־ידי זה עולין לבחינות קדשי־קדשים שהוא בחינת שכל הכולל.

וזהו בחינת החיוב שצריכין להשאיר בנים אחריו, כי הבנים שנשארין אחריו הם בחינת שכליים פרטיים שנמשכין ממנו, שהם בחינת רבוי הספרים של התורה, כי כל אחד מישראל הוא בחינת ספר תורה, כמו שכתוב (במדבר יט, יד): "זאת התורה אדם". כי האדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, שהם בחינות רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, כידוע (זהר בראשית כד.), שהיא כלליות התורה, נמצא שהאדם הוא התורה, וכל מה שנתרבין ישראל ביותר - נתרבין ספרים בתורה יותר. ועל־כן באמת בכל דור ודור נתרבין ספרים יותר, כי נתרבין ישראל ביותר. ועל־כן מחיב כל אחד להשאיר בנים אחריו, כי הבנים שמניח אחריו הם בחינת רבוי הספרים של התורה כנ"ל. כי העקר שיראה להוכיח את בניו שישמרו תורת ה', ואז כשבניו אחריו מקימין את התורה, וזכה שיצאו ממנו בני ישראל שמקימין את התורה - זה בחינת רבוי הספרים של התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז). ומי שזוכה לקים את התורה מביא הארה גדולה בהתורה כאלו נכתבה ונתנה היום. נמצא, שכל מה שנתרבין ישראל המקימין את התורה יותר - נתרבין הספרים יותר ויכולין להכלל יותר בבחינת קדשי־קדשים ששם צריכה נשמתו לעלות כנ"ל, שאי אפשר לעלות לשם כי אם על־ידי רבוי הספרים, שהם בחינת הבנים שהניח אחריו, כנ"ל. ועל־כן בניו מקבלין הירשה, שהוא ממונו ונחלתו, כי הממון הוא בחינת הברור שנתבררה העצה מפגם עץ הדעת, מפגם אמונת חכמים שנתתקן בתקון אחר תקון על־ידי בניו אחריו, שהוא בחינת רבוי הספרים שנמשכין גם־כן מתקון אמונת חכמים, שעל־ידי כל זה תוכל נשמתו לעלות למקום שהיא צריכה לעלות, שהוא בחינת קדשי־קדשים, וכנ"ל: