# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/546/67/14/

ועל־כן גם בירשה השיכה להבנים כשזוכה להניח בנים - גם־כן הבן קודם לבת - כי עקר תקון העצה שהוא בחינת מצות ירשה לתן לבנים כנ"ל, הוא נעשה על־ידי סטרא דדכורא דיקא, כנ"ל. אבל אף־על־פי־כן בבניו שהוא מניח, יש לפעמים דין ירשה לבת במקום שאין בן - כי הבנים שהוא מניח הם הם בעצמן בחינת תקון העצה, שהוא בחינת בנים כנ"ל, וכמבאר היטב למעלה (באותיות י־יא־יג), שהבנים שמניח הם בחינת השכליים הפרטיים, בחינת רבוי הספרים, בחינת תקון העצה, כנ"ל, ועל־כן מאחר שנשאר ברכה אחריו אפלו בת שהיא מיוצאי חלציו, יש בזה גם־כן בחינת תקון העצה, מאחר שעל כל פנים הניח זרע אחריו שהם בחינת תקון העצה כנ"ל. כי בודאי גם הנשים שבהם עקר אחיזת חלקת העצה, אף־על־פי־כן סוף כל סוף הם גם הם זוכין לבחינת תקון העצה, שהוא בחינת תקון האדם שיוכל על ידם לזכות לחיים נצחיים בעולם־הבא, שזהו עקר שלמות העצה כנ"ל, כי בודאי גם נשי ישראל זוכין לעולם־הבא, כמבאר בגמרא (ברכות יז.): 'הני נשי במה זכין' וכו', ובזהר־הקדוש באריכות (עין זהר תרומה קסו.). רק שאצלם הברור קשה ביותר מאחר שבהם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת חלקת העצה, שהוא בחינת עצת נשים כנ"ל, אבל סוף כל סוף מתברר הכל, כנ"ל.

ועל־כן זה שהניח זרע, אפלו אם לא הניח אלא בת או בת הבת וכו' היא קודמת לכל משפחתו אפלו למשפחת האב - כי עקר הברור והתקון של המת, שהוא תקון העצה - נעשה העקר על־ידי זרעו ויוצאי חלציו וכנ"ל, ועל־כן אפלו הבת ויוצאי חלציה קודמין לכל משפחות האב, כי יש להם כח יותר לתקן נשמתו בחינת תקון העצה, מאחר שנמשכו ממנו, כי המשכת הבנים, בין בן בין בת נמשכין ממקום העצה מבחינת נצח־הוד־יסוד, מבחינת כליות יועצות וכו' וכנ"ל, ועל־כן עקר התקון על ידם דיקא.

אבל כשחס ושלום אינו זוכה להניח זרע אחריו שהם בחינת תקון העצה, תקון נשמתו כנ"ל, ואזי הוא פגם גדול מאד מאד לנשמתו, כמבאר בדברי רבותינו ז"ל, ובפרט בזהר (פנחס רמה.) באריכות, וצריכין לתן ירשתו למעלה למשפחת אביו, אזי בודאי אין משפחת האם ראויים ליורשו, כי אין יכולין לתקן פגם עצתו מאחר שהם מסטרא דנוקבא, ששם עקר אחיזת חלקת העצה כנ"ל, כי הוא צריך תקון גדול מאחר שמת בלא בנים, רחמנא לצלן, והלואי שמשפחת האב יזכו לתקנו וכנ"ל, ועל־כן אין משפחת האם יורשת כי אם משפחת האב: