# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/546/67/16/

ועל־כן אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים - לא ישבע, מנהו בית דין, ישבע - כי העצה הוא בחינת המתקת הדינים כנ"ל, כי כל הברורים שבעולם שעושין בכל משא ומתן ובכל הדברים - הכל הוא בחינת המתקת הדינים, כי כל זמן שלא נתברר הטוב מן הרע, אזי הדין מתגבר, חס ושלום, וכשמבררין הטוב - נמתק הדין ונתבטל, ואין הדין נמתק אלא בשרשו - שהוא השכל שנקרא 'קדש' השיך לזה הדין, (כמבאר היטב בהתורה הנ"ל). וזה השכל הממתיק הדין השיך אליו - זהו בחינת העצה שנמשך מזה השכל שעל־ידי־זה נמתק הדין, כי העצה הוא המתקת הדינים כנ"ל, ומחמת שכל דין אינו נמתק אלא בהשכל השיך אליו ולא בשכל אחר - על־כן בני אדם משנים בדעותיהם במשא ומתן. וכל אחד ואחד עצתו משנה מחברו, כי זה חושק לסחר במיני תבואה, וזה ביין וזה במיני בגדים, וכיוצא שאר השנויים רבים, ועל־פי רב - כל אחד אינו מסגל להצליח כי אם במין סחורה זה דיקא, כי כל מה שהוא נושא ונותן בו, הכל הוא בשביל הברור שהוא בחינת המתקת הדין כנ"ל, שזה האדם צריך לברר ולהמתיק דין זה כפי שרש שכלו - שעל־ידי־זה נמשך לו עצה לעסק במין סחורה זאת דיקא, ואינו יכול להשתכר כי אם בסחורה זאת דיקא ואדם אחר בסחורה אחרת דיקא, הכל כפי השכל שיש לו - שיש לו כח להמתיק דין זה דיקא, שהוא בחינת סחורה זאת, שעל־ידי־זה נמשך לו עצה מהשכל לעסק בסחורה זאת דיקא, כנ"ל.

ועל־כן קדם מיתתו הוא צריך להעמיד אפוטרופוס על נכסיו - בעצמו, כי הוא בעצמו צריך להמשיך עצה בנכסיו כפי שרש שכלו כנ"ל, ועכשיו שצריך לילך לעולמו - צריך להעמיד בעצמו אפוטרופוס, שהוא בעל עצה, שיהא במקומו ממש, כי מאחר שהוא מעמידו - הרי אפוטרופוס כמותו, ויכול להמשיך עצה על־פי שכלו של הנפטר כפי הצריך לנכסים אלו, וכפי הברור וההמתקה שצריכים להמשיך בנכסים אלו מהשכל הפרטי השיך להם, שזהו בחינת העצה טובה שהוא עקר תקון הנכסים, כנ"ל.

אבל כשאין הנפטר מעמיד בעצמו אפוטרופוס - אין מי שיעמד בעד היתומים, כי מי יודע איך לנהג בנכסים אלו? כי מי יודע השכל והעצה השיך לנכסים אלו? כי העצה לאלו הנכסים - צריך האפוטרופוס להמשיך ולקבל מאבי יתומים בעצמו, שהוא בחינת השכל הפרטי הממתיק הדין שבאלו הנכסים, שעל־ידי־זה השכל דיקא יכולים להמתיקם, ולא על־ידי שכל של איש אחר כנ"ל, על־כן עקר תקון הנכסים הוא על־ידי אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים שממשיך העצה מהשכל הפרטי השיך לאלו הנכסים כנ"ל, אבל אף־על־פי־כן הבית־דין יש להם כח להעמיד אפוטרופוס, כי הבית־דין הם בחינת אמונת חכמים, בחינת תורה־שבעל־פה שהוא שלמות התורה־שבכתב, שעל־ידי־זה יכולין לעלות לשכל הכולל העליון לבחינת קדשי־קדשים וכו', שעל־ידי־זה נמתק הכל בכלל ובפרט, ומשם מקבלין המתקה כל הצמצומים שבעולם כמבאר שם. ועל־כן הבית־דין יכולין להעמיד אפוטרופוס על נכסי יתומים - כי הם יודעים להמשיך שכל משכל הכולל - להמתיק ולברר הנכסים על־פי עצתו, כי הם ממשיכין העצה וההמתקה משכל הכולל, ששם כלליות כל השכליים פרטיים שבעולם ומשם כל העצות שבעולם, ושם נמתק הכל - יהיה איזה צמצום ודין שיהיה, כנ"ל.

אבל מחמת זה צריך אפוטרופוס של בית דין לשבע בנקיטת חפץ - כי לעלות לשכל הכולל אי אפשר, כי אם על־ידי שלמות התורה, על־כן חשדינן להאפוטרופוס אולי לא זכה לעלות ולהמשיך עצה משם, ועל־ידי־זה פגם בהנכסים, כי כל הגזלות והשקרים שעושין במשא ומתן, חס ושלום - הכל נמשך מפגם העצה, שהוא בחינת "בעצבון תאכלנה", שמשם העניות - מחמת שאין כל אדם זוכה לידע העצה במה להשתכר כנ"ל, ומחמת זה בא לידי שקרים וכפירות במשא ומתן, כי "רש עושה כף רמיה" (משלי י, ד), וגם זה בעצמו הוא עצה רעה לנפשו - שנדמה לו שירויח ממון על־ידי הגנבה או הרמאות ששלח ידו בממון חברו, ובאמת היא לא תצלח, כי "לא יחרך רמיה צידו" (שם יב, כז), ו"הרה עמל וילד און" (איוב טו, לה). ועל־כן כשיש הכחשה במשא ומתן - משביעין אותו, כי סתם שבועה - בנקיטת חפץ ועל־ידי שנוטל הספר־תורה בידו שהוא בחינת "לחת האבן" - על־ידי־זה עולה ומקשר עצמו לשרש העצה, שהיא בחינת אבן־שתיה קדשי־קדשים - ששם נמתק הכל ונתתקנין כל העצות, ואזי ראוי לו להודות על שקרו שבא מפגם העצה, כי עכשיו נמשך עליו עצה שלמה משרש העצה שהוא התורה, כנ"ל.

ועל־כן אפוטרופוס שמנוהו בית דין - שצריך לקבל העצה משרש העצה משכל הכולל - צריך לשבע בנקיטת חפץ, כי אי אפשר לקבל משם אלא על־ידי התורה כנ"ל, אבל אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים הוא במקום האב בעצמו מאחר שהוא בעצמו מנהו, והוא ממשיך העצה להנכסים מאבי יתומים בעצמו, שהוא בחינת השכל הפרטי השיך לנכסים אלו, ועל־כן אין צריך לשבע, כי אין צריך לעלות עד השכל הכולל העליון, כי הוא ממשיך העצה מהשכל הפרטי השיך לאלו הנכסים - שהוא אבי יתומים שמנהו בעצמו, כנ"ל: