# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/546/67/2/

ועל־כן אחר יום־הכפורים עושין סכות, שהוא בחינת תקון העצה, כנ"ל בדברינו הקודמים, כי על־ידי תקון אמונת חכמים שעל־ידי־זה נמתקין כל הדינים, שזהו בחינת יום־הכפורים כנ"ל - על־ידי־זה זוכין לעצה שלמה. וזה בחינת סכה, שהוא בחינת תקון העצה, בבחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך, וכנ"ל, ועל־כן דפנות הסכה הם בחינת נצח הוד יסוד, כמבאר בכונות (פרי עץ חיים, סכות, פרק ד) - שהוא בחינת עצות, כידוע (תקוני זהר יג:), כי כשפוגמין באמונת חכמים, ואז נחלקת העצה לשתים, חס ושלום, ואין יכולין לשית עצות בנפשו איך להתנהג, כי העצה נחלקת לשתים - שבתחלה נדמה לו שצריך לעשות כך ולהתנהג כך, ואחר־כך בא על דעתו סברא לעשות להפך ממש, כי העצה חלוקה אצלו לשתים, חס ושלום, וכל זה על־ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ואז היא בחינת "סכת דויד הנפלת", בחינת (סנהדרין כב.): 'עצתו נופלת', כי דוד הוא בחינת אמונה, שהוא בחינת מלכות, בחינת (תהלים פט, כה): "אמונתי וחסדי עמו", שנאמר בדוד, הינו בחינת אמונת חכמים, שהוא בחינת תורה־שבעל־פה, שהוא בחינת (ישעיה נה, ג): "חסדי דוד הנאמנים" [כידוע ומבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר]. וכשזוכין לעצה שלמה על־ידי תקון אמונת חכמים, בזה מקימין סכת דוד מנפילתה, בבחינת (עמוס ט, יא): "ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת", כי סכה הוא בחינת תקון המח והדעת, שזוכין על־ידי אמונת חכמים, שעל־ידי־זה נתתקן העצה, כי סכה היא בחינת 'אימא דמסככא על בנין' (תקוני־זהר ד:), שהיא בחינת בינה אימא עלאה (זהר פקודי רעו:), בחינת (משלי ב, ג): "אם לבינה תקרא" - ששם מקור העצה, כי 'אימא - עד הוד אתפשטת' (תקוני־זהר ז.) - ששם העצות, כידוע.

וזה שכתוב במשיח (ישעיה יא, ב): "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכו', רוח דעת ויראת ה'", כי העצות נמשכין מבינה, שהיא בחינת סכה, שזוכין לזה על־ידי תקון האמונה, שעל־ידי־זה מקימין סכת דוד מנפילתה - מבחינת 'עצתו נופלת', שעל־ידי־זה נתתקן ונתאחד מלכות בית־דוד ממש, כי הכל אחד, וכמבאר לעיל מזה. ועל־כן מרמז תקון העצה שלא תתחלק, בפסוק: "ולא יחצו לשתי ממלכות עוד", שמדבר מתקון ואחדות מלכות בית־דוד - כי הכל אחד וכנ"ל, כי עקר תקון מלכות בית דוד יהיה על־ידי משיח שיבא במהרה בימינו, שאז יתקים: "ורועה אחד יהיה לכלם למלך וכו' ודוד עבדי נשיא להם לעולם" וכו' (יחזקאל לז, כד־כה). וביאת משיח יהיה על־ידי שישובו ישראל לאביהם שבשמים, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, כמו שכתוב: "ובא לציון גואל ולשבי פשע" וכו'.

ועקר תקון התשובה הוא על־ידי תקון שלמות העצה, כי עקר מה שרחוקין מהשם־יתברך הוא, רק על־ידי שאין יודעין עצה שלמה איך לשוב להשם־יתברך, כל אחד ממקומו אשר נתעה לשם, כי באמת 'הכל חפצים ליראה את שמך' ומתגעגעים לשוב להשם־יתברך, אך אין יודעים עצות איך לשוב מני חשך, אשר נלכד בו, כל אחד ואחד לפי בחינתו, והעקר על־ידי פגם אמונת חכמים, כי אי אפשר לידע עצות איך לשוב להשם־יתברך כי אם על־ידי צדיקים אמתיים שבכל דור ודור המורים לנו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

כי באמת עקר תקון שלמות העצה צריכין רק בעבודת ה', כי בודאי מי שבא על איזה עצה ותחבולה איך לעשות איזה עברה, חס ושלום. לגנב או לנאף, חס ושלום - בודאי אין זה נקרא עצה, מאחר שעל־ידי עצתו זאת מוסר עצמו ליסורין ולמיתה בעולם הזה ובעולם־הבא - שיורד עד שאול תחתיות.

וכן אפלו כשבא על עצה איך להרויח ממון, אם אין הממון מסגל לו לעבודת ה'. ואדרבא, על־ידי־זה יתרחק ממנו יתברך, חס ושלום - גם זה אינו עצה טובה, כי הוא "עשר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), מאחר שנתרחק על־ידי־זה מהשם־יתברך אשר הוא חיינו וארך ימינו לעולמי עד ולנצח נצחים.

כי בודאי עצת הגנבים והנואפים שעושים מעשיהם על־ידי כמה עצות ותחבולות, ועל־פי רב תופסים אותם בכבלי עני וברזל ואחריתם עדי אובד - בודאי אין עצתם נחשבת לעצה. וכמו כן כל עצת הרשעים והרחוקים מהשם־יתברך, מאחר שאין זוכין על־ידי עצתם לתכלית האמתי תכלית הנצחי, אדרבא, מתרחקים על־ידי עצות כאלו מהשם־יתברך.

כי בודאי מי שבא על עצה ותחבולה איך לעשות סכין או חרב נפלא ואחר־כך הורגין אותו בחרבו ובסכינו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים כח.): 'סדנא בסדנא יתיב' (הנגר שעושה את הסד, שהוא עץ שנותנים לרגלי האסירים, לבסוף הוא יושב בסד שהוא עשה), אף־על־פי שהחרב נעשה בחכמה גדולה אינה נחשב לחכמה ועצה כלל, אדרבא, אין שטות וכסילות יותר מזה שחשב עצות איך להרג את עצמו משני עולמות, רחמנא לצלן, וכמו שמצינו כמה מעשיות שמספרים המחקרים בעצמן מגדל מפלתם הרעה של כל אותן שהמציאו חכמות נפלאות בעולם, כמו אסוקראט - שדנו אותו והרגוהו בשביל חכמתו, וכן זה שהמציא הכלי תחבולה להנצל מרעמים - נהרג על־ידי רעם, וכן קלאמבוס וחבריו שמצאו אמעריקא, כל אותן שהיו העקר בענין זה - כלם מתו ונהרגו על־ידי־זה דיקא, כמבאר בספריהם בעצמם גדל מפלתם על־ידי חכמתם בעצמם שהמציאו דיקא, וכיוצא בזה מעשיות רעות כאלה, מענין חכמים גדולים שהמציאו חכמות גדולות שהיו להם מפלה גדולה על־ידי חכמתן שהמציאו דיקא (וכמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, עין שם):

נמצא, שעצות וחכמות כאלו בודאי הם שטות גדול, מאחר שלא חשבו כלום על עולם־הבא עולם הנצחי, רק על עולם הזה - להראות כבודם ועשרם, ולבסוף נאבדו ונעקרו משני עולמות, היש שטות גדול מחכמה כזו, שחשב כל ימיו חכמות, עד שהמציא כלים נפלאים, וכל כונתו היה להרבות כבודו ועשרו ולבסוף נפל כתוא מכמר (כשור הבר שנלכד ברשת), על־ידי־זה דיקא, ומאומה לא נשא בעמלו לא בעולם הזה ולא בעולם־הבא, כי "אחריתו עדי אובד" (במדבר כד, כ):, כי על־ידי חכמתו נתגאה, וחפה דברים אשר לא כן על השם־יתברך ועל תורתו ועל עמו הקדוש הנבחר, כי דמה בלבבו בגדל גאותו וזדון לבבו, שכמו שבא בדעתו וחכמתו להמציא כלי זאת הנפלאה, כן הוא יכול לעלות על במתי עב - לדמות בדעתו סברות על אל עליון יתברך. אוי להם, אוי לחכמתם הרעה, והמה בוערים ולא יודעים, כי גם זאת מאת ה' צבאות יצאה, שהגיע העת שתצא כלי כזאת לעולם, על־כן שלח בדעתם זאת שיבואו על חכמה ותחבולה זאת להמציא הכלי זאת, כי הם כגרזן ביד החוצב בו, ולא היה להם להתגאות על־ידי־זה ולבא לידי כפירות בה' ובתורתו ובעמו על־ידי־זה, אשר על־ידי־זה נהפך הגלגל עליהם ונעקרו על־ידי חכמתן של עצמן דיקא, כנ"ל.

על־כן העצות והחכמות של העולם שאינם פועלים על־ידי אלו העצות להתקרב להשם־יתברך לזכות לחיים נצחיים, אלו העצות - אינם עצות כלל, מכל שכן וכל שכן כשמתרחקים על־ידי אלו העצות מהשם־יתברך, רחמנא לצלן, שבודאי אלו העצות אינם נקראים בשם עצות כלל, ועל עצות כאלו נאמר (דברים לב, כח): "כי גוי אבד עצות המה". וכתיב (קהלת א, ג): "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'", הינו כשהוא נגד ה' - שאין מגיע מזאת החכמה והעצה להתקרב להשם־יתברך - אין נקרא בשם חכמה ועצה כלל, וכנ"ל.

כי מי שהוא חכם אמתי ורוצה לישב דעתו באמת, ולהסתכל על עצמו ועל תכליתו באמת, ואינו רוצה להטעות את עצמו - בודאי ראוי לו שיחשב רק תחבולות ועצות איך להנצל מן השאול תחתיות ומתחתיו. כי זה רואה כל אדם, מכל שכן מי שהוא חכם קצת - גדל גנות זה העולם שהוא מלא יגונות וכל ימיו כעס ומכאובים, ואין שום אדם בעולם שיהיה לו נחת וטוב בזה העולם המר המלא יסורים מתחלה ועד סוף שאי אפשר לבאר בכתב, וגם אין צרך לבאר למי שיש לו מח בקדקדו קצת, וסוף האדם למות, ומה יתרון לאדם בכל עמלו וכנ"ל וכו' (קהלת א, ג), ועל־כן בודאי היה ראוי לכל החכמים שיש להם שכל גדול, אפלו לחכמי אמות העולם - שיתקבצו כלם יחד ויחשבו מחשבות חכמות ותחבולות בדרך האמת לאמתו מהו התכלית של זה העולם, ובשביל מה נברא האדם? ולבלות ימים ושנים על זה כמו שעשה אברהם אבינו וכל האבות קדם מתן תורה. מכל־שכן וכל־שכן אנחנו עם קדוש בני ישראל שכבר זכינו לקבל העצות הקדושות במה לזכות לחיי עולם, דהינו על־ידי התורה הקדושה, על־ידי תרי"ג עטין דאוריתא (עצות התורה) (זהר יתרו פב:), בודאי ראוי לנו לשום כל חכמתנו ודעתנו לקים את כל דברי התורה בתמימות ובפשיטות ללמד וללמד, לשמר ולעשות ולקים וכו', כי זאת החכמה הגדולה מכל החכמות והעצה האמתית - כשזוכה על־ידי חכמתו ועצתו לקים את התורה בפשיטות, אשרי לו!

ועל־כן התחיל דוד המלך, עליו השלום, ספרו: אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים - כי צריכין להתרחק מעצת רשעים בתכלית הרחוק - כי כל עצתם להרע, אף־על־פי שלפעמים נדמה עצתם לאיזה חכמה, אבל מאחר שאחריתה מרה כלענה (משלי ה, ד), כי "אחרית רשעים נכרתה" (תהלים לז, לח) - בודאי צריכים לברח מאד מעצות כאלו כבורח מן האש. ועל־כן מה שנחשב בשם עצה הוא כשזוכין לעצה שלמה באמת איך לעבד את ה' באמת, ואיך לשוב מני חשך, כל אחד ואחד ממקום שנלכד לשם, כדי להציל נפשם מני שחת לאור באור החיים - זה נקרא בשם עצה באמת! וזה בחינת כלליות התורה שנקראת בשם 'עצה', כמו שכתוב (משלי ח, יד): "לי עצה ותושיה", בחינת תרי"ג עטין דאוריתא: