# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/546/67/8/

והנה אף־על־פי שלאו כל אדם זוכה לממון דקדשה בשלמות להצליח בממונו להצלחה הנצחית, אבל בכלליות העולם נחשב כל ממון ישראל - ממון דקדשה, מאחר שאין בו גנבה וגזלה, וגם כל אדם אפלו הפחות שבישראל, בודאי עושה כמה וכמה מצוות בממונו - צדקה ושכר־למוד בעד בנים, וקניות מצוות והוצאת שבתות וימים טובים וכיוצא בהן, ועל־כן כל ממון ישראל שזוכין להרויח הוא בחינת ברורים, שמבררין מבחינת הקללה של "בעצבון תאכלנה", ועקר הברור הוא העצה השלמה, שמשם כל הרוח וההצלחה, בחינת "כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (דברים ח, יח) – 'ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין', כנ"ל.

וזה עקר העבודה של כל אדם בעולם הזה - לברר כל הדברים מזהמת הנחש, מפגם עץ הדעת, מבחינת "בעצבון תאכלנה", ועקר הברור הוא על־ידי שזוכין לברר עצה שלמה ודרך ישרה בכל הדברים, שזהו עקר הברור שמבררין מבחינת "בעצבון תאכלנה", שהוא בחינת מותרות, שמשם בלבול הדעת פגם העצה, וצריך כל אדם להתיגע לתקן זאת - לדחות בחינת "בעצבון תאכלנה", דהינו לדחות פגם העצה ולהמשיך עצה שלמה, כנ"ל. ועקר הברור הוא בממון, ששם עקר אחיזת "בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם". ועל־כן "כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז) - שצריך להתיגע מאד קדם שממשיך ומברר הפרנסה דקדשה מבחינות "בעצבון תאכלנה" מפגם העצה, כנ"ל: