# א

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/62/1/

והנה גאלת מצרים עקרה על־ידי שמחה, כי שמחה הוא עולם־החרות, כמו שכתוב (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו" (וכמו שכתב רבנו, נרו יאיר - סימן לז תנינא). ועקר הגלות על־ידי עצבות, שהוא גלות השכינה, כביכול, והגאלה על־ידי שמחה כנ"ל, בפרט גלות מצרים שהיה על חטא אדם־הראשון, שחטא בעץ הדעת ופגם בנצוצי קרי ונאמר לו (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה", והכרחו ישראל להצטרף במצרים לתקן פגם הקרי של אדם־הראשון, [כמו שכתוב בכתבי האר"י ז"ל (פרי־עץ־חיים, שער חג־המצות, פרק א)]. ועקר התקון על־ידי שמחה, דהינו עשרה מיני נגינה כמו שגלה אדמו"ר, נרו יאיר, לומר עשרה קפיטל תהלים הידועים שהם בחינת עשרה־מיני־נגינה, שהם תקון על פגם המקרה, רחמנא לצלן, כי השמחה הוא הפוך יללה, שעל ידה הפגם של המקרה, רחמנא לצלן (שם), ועקר השמחה יכולין להמשיך על־ידי אכילה בקדשה, כי חיות האדם הוא על־ידי האכילה.

נמצא, שעשרה מיני דפיקין, שהם חיות האדם, מקבלין כח וחיות מן האכילה, על־כן צריך שיהיה האכילה בבחינת שמחה, כדי שיהיה נמשך חיות מן השמחה, שהיא בחינת עשרה מיני נגינה, לתוך העשרה מיני דפיקין על־ידי האכילה, שעל ידה המשכת חיות האדם כנ"ל. וזה בחינת (קהלת ט, ז): "לך אכל בשמחה לחמך", כי צריך שיהיה אכילתו בבחינת שמחה כנ"ל, וכמו שכתוב (שם ח, טו): "לאכל ולשתות ולשמוח". כי עקר השמחה נמשכת על־ידי אכילה ושתיה, כמובא (פסחים קט.). ועל־כן ביציאת מצרים שהיה הגאלה על־ידי שמחה שהיא תקון הגלות שהיה על פגם הקרי כנ"ל, על־כן נצטוו ישראל על אכילה בקדשה בבחינת שמחה.