# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/62/2/

וזהו מצות אכילת מצה, כי מצה בחינת שמחה, (כמובא במאמר 'בחצצרות' סימן ה) שמצה מרמז על תקון המח שצריך לשמר המח מחמץ שלא יחמיץ את מחו במחשבות והרהורים וכו' (עין שם היטב, באות ו'), ועל־ידי־זה יוכל שיהיה קולו נעשה רעמים, שעל־ידי־זה זוכין לשמחה, (כמבאר שם, עין שם), וזהו בחינת שנקרא המצה (דברים טז, ג): 'לחם עני' - שעונין עליו דברים הרבה (פסחים קטו:), הינו בחינת הקולות שצועקין על המצה בספור ההגדה - להורות, שעל־ידי המצה יכולים לצעק אל ה', כמו שכתוב (דברים כו, ז): "ונצעק אל ה' אלקינו", הינו, כי על־ידי המצה יכולין לצעק ולהתפלל אל ה', כי קולו יהיה נעשה רעמים, ואזי יוכל לכון בתפלתו, כי הלב ישמע דבוריו (כמבאר שם, עין שם). ועל־ידי־זה זוכין לשמחה, כנ"ל.

וזהו בחינת מצות אכילת מצה - כדי לזכות לשמחה על־ידי אכילה קדושה כזו, דהינו מצה כנ"ל. ולהפוך, חמץ ושאור, שהם סמ"ך מ"ם ולילית (תקוני זהר תקון סט, צט:), בחינת יגון ואנחה, כמובא (משנת־חסידים, תפלת האצילות, פרק י, אות יב) - "לא יראה ולא ימצא" (שמות יג, ז), כי אזי צריכין לשמחה דיקא כנ"ל זה שכתוב בזהר (תצוה קפג:) שמצה אסותא [שהמצה היא רפואה], כי השמחה היא רפואה לכל החולאת כנ"ל, כי השמחה היא בחינת עשרה מיני נגינה, שהן מחיין עשרה מיני דפיקין, כנ"ל.

ועל זה מרמז מצה, כי החלוק שבין חמץ למצה הוא רק בה"א, כמובא (זהר פנחס רנב.). כי מצה בה"א, והה"א הוא בחינת 'דל"ת יו"ד' בבחינת 'הא לחמא עניא ד"י אכלו אבהתנא' (הגדה־של־פסח), כמובא בכונות (פרי־עץ־חיים, פרק ו). וד"י, הינו 'דלת יוד' - היא בחינת שיר פשוט כפול משלש מרבע, ועשרה מיני נגינה, שזהו בחינת ה', הינו דלת יוד כמובא (סימן מט). נמצא, שמצה היא בחינת שמחה, בחינת עשרה מיני נגינה, שעל־ידי־זה הגאלה והחרות ותקון קרי, שזה היה סוד יציאת מצרים, כנ"ל.

וזהו שבשבועות מצוה להביא שתי הלחם מחמץ דיקא (ויקרא כג, יז), כי בפסח בשעת יציאת מצרים קדם מתן תורה ואזי עדין היה קצת כח ואחיזה להסטרא־אחרא, ועל־כן הצרכו לצאת בחפזון (דברים טז, ג), כי עדין לא נכנעת מכל וכל, רק לפי שעה, כמובא - על־כן אז צריכין לברח מן היגון ואנחה, שהם בחינת חמץ ושאור, ואסורים ב"בל יראה ובל ימצא", לבל יתערבו היגון ואנחה, חס ושלום, בתוך שמחתנו, ויבלבלו השמחה חס ושלום, ועל־כן צריכין לאכל רק מצה ולא חמץ, כנ"ל. אבל בשבועות שאז מתן תורה ואז השמחה בשלמות, כמו שכתוב (שיר השירים ג, יא): "ביום חתנתו וביום שמחת לבו" (עין בשיר השירים רבה שם), ואז הסטרא־אחרא נכנעת לגמרי מכל וכל, כי 'ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן' (שבת קמו.). ועל־כן אזי בשבועות - מצוה עלינו להביא שתי הלחם לקרבן מחמץ דיקא, כדי לתפס ולהכריח את היגון ואנחה, שהוא בחינת חמץ, שיתהפך לשמחה וקדשה, בבחינת "ששון ושמחה ישיגו" וכו', כנ"ל.

ועל־כן לעתיד לבא שאז תגדל השמחה מאד, אזי כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה (ויקרא רבה ט, ז), כי בתודה היה חמץ ומצה רמז שהשמחה בשלמות, שתופסת גם את היגון ואנחה לתוך השמחה כנ"ל. וזה יהיה לעתיד, כי אזי נאמר (ישעיה נב, יב): "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", כי אזי יהיה הסטרא־אחרא נכנעת לגמרי ותתהפך לקדשה, כמו שכתוב (צפניה ג, ט): "אז אהפך אל עמים" וכו'. ועל־כן אזי עקר החשיבות קרבן תודה - שיש בו חמץ דיקא, הינו שתופסין גם את החמץ, שהוא בחינת יגון וכו', לתוך שמחת הקדשה, כנ"ל. וכן שבועות שהוא רק יום אחד ומרמז על עולם־הבא, כמובא, על־כן היו מביאין בו קרבן מחמץ דיקא - כדי לחטף ולתפס את היגון לתוך השמחה, להפך מיגון לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה, כנ"ל.