# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/63/12/

וזה בחינת שבע שבתות תמימת תהיינה - 'תמימת' דיקא. תמימות ולא חסרות, כי על־ידי ספירת־העמר מ"ט יום שבע שבתות, על־ידי־זה נשלם החסרון כנ"ל. וזהו "תמימת תהיינה", 'תמימת' דיקא, כנ"ל.

וזה בחינת ספירה - ממחרת השבת... ועד ממחרת השבת וכו', כי כל המנינים הם בבחינת חסרון, כי בכל מקום שיש מנין - יש חסרון, כי אין שלמות כי אם למעלה מהמנין שהוא אצל השם־יתברך, כביכול, שהוא יתברך, כביכול, למעלה מהמנין, כמו שכתוב (ספר יצירה פרק א): 'לפני אחד מה אתה סופר', ושם עקר השלמות, אבל אחר הבריאה ששם מתחיל המנין - שם יש חסרון, כי עקר הבריאה היה על־ידי חסרון שנתצמצם ונחסר האור, שבלא זה לא היה אפשר לברא את העולם, כידוע. ותכף אחר הבריאה, שאז מתחיל המנין - מתחיל החסרון, וכל מה שמתרחק אחר הבריאה מקדם הבריאה ונתרבה המנין יותר ויותר - נתרבה החסרון יותר ויותר, כי במקום שיש מנין - יש חסרון, למשל, כשרוצה למנות מאה, נמצא, שהוא מונה והולך מאחד עד מאה להשלים חסרונו שנחסר לו עד מאה, כי הוא רוצה ותאב שיהיה לו מאה בשלמות, וכשמונה והולך ומשלים עד מאה ונדמה לו שמשלים חסרונו, אך תכף שמגיע למאה - חסר לו יותר ויותר עד מאתים.

וזה בחינת 'יש לו מנה מבקש מאתים' וכו' (קהלת רבה א, לד), כי כשהאדם נופל בתאוות, ונופל, חס ושלום, תחת המנין - אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם, כי כל מה שהמנין מתרבה ביותר - נתרחק מאחד ביותר, ואזי נתרחק מן השלמות ביותר, כי אין שלמות כי אם אצל השם־יתברך, שהוא, כביכול, למעלה מהמנין, ומי שמקשר בו ומקשר אחר הבריאה, שהוא בחינת מנין לקדם הבריאה, שהוא למעלה מהמנין, אזי נשלם חסרונו, כי ממשיך חיות מחי־החיים - שמשם שלמות כל החסרונות. אבל אם נופל, חס ושלום, תחת המנין, ורוצה להשלים חסרונו על־ידי מנין, אזי אי אפשר לו להשלים חסרונו לעולם, כי כל מה שיבא להשלים מנינו - יחסר לו ביותר, בבחינת 'יש לו מנה - מבקש מאתים', כי כל מה שיש לו מספר ומנין ממון יותר נתרחק מאחד ביותר, ונתרחק מהשלמות ועל־כן חסר לו יותר וכו', כנ"ל.

וזה בחינת (קהלת א, טו): "וחסרון לא יוכל להמנות", שמי שנופל אל תחת החסרון שהוא אחר הבריאה וכו' כנ"ל, אי אפשר לו להשלים החסרון על־ידי המנין, כי כל מה שירצה להשלים חסרונו על־ידי המנין - יחסר לו ביותר, בבחינת 'יש לו מנה מבקש מאתים'. וזהו "וחסרון לא יוכל להמנות", כנ"ל.

נמצא, שעקר שלמות החסרון הוא רק למעלה מהמנין, שמשם נמשך רוח חיים דקדשה כנ"ל. וזה בחינת רוח חיים של ישראל, שהם כלולים באחדותו יתברך והם בבחינת למעלה מהמנין, כי אסור למנות את ישראל (עין רמב"ן במדבר א, ג). וכמו שכתוב (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר", וכמו שכתוב (בראשית לב, יג): "אשר לא יספר מרב" וכיוצא בזה, ועל־כן שבעים נפשות ישראל נקראים נפש אחד, כמו שכתוב (בראשית מו, כז): "כל הנפש הבאה לבית יעקב" וכו', כפרוש רש"י. כי ישראל עם קדוש, כל מה שמתרבים יותר - נכללים באחדותו ביותר. כי כל אחד מישראל הוא מקשר בו יתברך וממשיך רוח חיים מחי־החיים, וכל מה שנתרבים ישראל יותר - הם ממשיכין רוח החיים יותר ונכללים יותר באחדותו יתברך. ועל־כן כל ישראל חשובים כאחד, כי כלולים על־ידי רוח החיים בו יתברך וכו', כנ"ל.