# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/63/13/

וזה בחינת 'ספירת־העמר' שעל־ידי הספירה והמנין שסופרין ישראל את הימים, שהוא מנין דקדשה, על־ידי־זה מגביהין ומרימין את בחינת המנין והמספר, שהוא אחר הבריאה בחינת חסרון, מגביהין אותו - לבחינת למעלה מהמנין וממשיכין רוח החיים להשלים החסרון, שהוא בחינת מנין. כי מנין דקדשה שסופרין ישראל את הימים לצאת מטמאה לטהרה, זה בחינת אנחה דקדשה שמתאנחין על חסרון הרוח חיים דקדשה, כי כל המנינים שבעולם הם בבחינת אנחה כנ"ל, כי כל מי שמונה איזה דבר, הוא רוצה להשלים מה שחסר עד תשלום המנין ורוצה להשלים החסרון על־ידי המנין, כנ"ל.

וכשהמנין הוא בעסקי עולם הזה והבליו, כגון בתאוות ממון וכיוצא, שרוצה שיהיה לו סכום ממון הרבה, אז אינו משלים החסרון על־ידי המנין, כי, אדרבא, המנין הוא בבחינת חסרון, כי המנין הוא בבחינת אחר הבריאה וכו' כנ"ל. וזה המנין הוא בבחינת האנחה של הרשעים שמקבלים מהרוח סערה של עשו איש שעיר שנפשותיו רבים, כפרוש רש"י שם, כי הוא רחוק מאד מאחדותו יתברך. ועל־כן - אף־על־פי שהרוח סערה שלו גדול בשעתו, ועל־כן הם נקראים רבים, בחינת רבוי המנין והמספר, בחינת (קהלת ז, כט): "בקשו חשבנות רבים". בחינת רשות הרבים, שהוא הסטרא־אחרא (תקוני זהר, תקון מח, פה.), אף־על־פי־כן - הם חסרים תמיד ואין להם שום שלמות מאחר שרחוקים מחי־החיים, שמשם עקר שלמות החסרון וכו' כנ"ל. כי הרוח סערה אין לו קיום רק לפי שעה וכו' כנ"ל. ועל־כן 'יש לו מנה מבקש מאתים' וכו' כנ"ל, כי אינו יכול להשלים חסרונו תמיד מאחר שרחוק מרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת אחדותו יתברך, ונמשך אחר רוח סערה שחסר מכל, שהוא בחינת רבים, בחינת רבוי המנין והמספר וכו', כנ"ל.

וזה בחינת 'דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת' (ויקרא רבה א, ו). כי עקר שלמות כל החסרונות היא על־ידי הדעת שהוא התורה, שמשם עקר תוצאות הרוח חיים שמשלים כל החסרונות כנ"ל, אבל העובדי־כוכבים שרחוקים מהתורה שהיא עקר הדעת, על־כן בודאי הם חסרים ואין להם שום שלמות כלל, כי כל הגדלה והעשירות שלהם חסר מהרוח חיים, ועל־כן באמת העשירות שלהם אינו נחשב לכלום, בבחינת 'דעת חסרת מה קנית', ועל־כן אינם ממלאים תאותם בעשירותם לעולם. אבל מי שזוכה לדעת, שהוא התורה, הוא ממשיך משם הרוח חיים דקדשה ואזי אינו חסר כלום מאחר שמקשר להרוח חיים שמשם שלמות כל החסרונות.