# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/66/12/

וזה שהזהירה תורה לגמל חסד עם העני הלווה ולבלי להיות לו כנושה (שמות כב, כד). כי זה העני אשר מטה ידו, עד שהכרח לבוא לידי הלואה מאחרים, זה נמשך מהתגברות הכבד, חס ושלום, שמשם עקר העניות כנ"ל. ועל־כן בא לידי הלואה, שהוא בחינת עבדות, בחינת (משלי כב, ז): "עבד לוה לאיש מלוה", שזהו בחינת "תכבד העבדה", שהוא בחינת כבד, שמשם עקר העניות וההלואות. ועל־כן הזהירה התורה לישראל לחוס על הלווה לבלי להיות לו כנשה, כדי להצילו ולהעלותו מבחינת עבדות מבחינת "עבד לוה", רק להתנהג עמו כבן חורין, להעלותו מעבדות לחרות.

כי עקר ההלואה הוא בשביל להחזיק ביד הלווה, אולי יוכל להרחיב ידו על־ידי־זה שיזכה לפרנסה על־ידי־זה, כמו שכתוב (ויקרא כה, לה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" וכו'. וכמו שפרש רש"י שם: 'אל תניחנו לפל אלא תחזיק בו עד שלא יפל' וכו'. כי העניות חס ושלום, הוא מהתגברות הכבד על המח, חס ושלום, ועל־כן זה שבא לידי עניות, שהוא התגברות הכבד חס ושלום, על המח, ומחמת זה, העניות מעבירו על דעת קונו, כי דעתו מתבלבל, מחמת שהתגבר חס ושלום, אחיזת הכבד. וכל מה שמתגבר יותר העניות - נחלש הדעת בכל פעם יותר, וכמו כן מתגבר, חס ושלום, הכבד יותר, ומחמת זה העני הוא בכעס תמיד, כי הכעס הוא בחינת כבד כועס (ברכות סא:), שהוא בחינת עניות, ומחמת זה 'בתר עניא עניותא אזיל' [אחר העני הולכת העניות] (בבא קמא צב.), וכנ"ל. ועל־כן זה שמרחם על העני ומשפיע לו פרנסה - הוא מחיה נפשו ממש, ויכול להציל את העני מן העניות לגמרי, כי על־ידי־זה שנותן לו ומחיה נפשו ומרחיב דעתו, על־ידי־זה מתגבר הדעת על הכבד, וכל מה שמתגבר הדעת נכנע הכבד, שעל־ידי־זה מתבטל העניות, כנ"ל.

וזהו בחינת מצות גמילות חסדים שגדולה מן הצדקה (סכה מט:), כי על־ידי הגמילות חסדים שמלוה לו ומרחיב לו לפי שעה, על־ידי־זה יכול להצילו מן העניות לעולם, כי על־ידי־זה שעוזר לו ומלוה לו ומרחיב דעתו, על־ידי־זה נכנע הכבד, וכל מה שנכנע הכבד יותר נתגדל המח יותר. וכל מה שנתגדל המח - יותר נכנע הכבד יותר עד שיכול לבטל העניות לגמרי, וכנ"ל. ועל־כן הזהירה התורה על המלוה לבל יהיה לו כנושה - כדי להצילו מעבדות מבחינת "עבד לוה" וכו', כדי להצילו מבחינת התגברות הכבד, שהוא בחינת "תכבד העבדה", בחינת עבדות כנ"ל, שמשם עקר העניות וההלואות, חס ושלום, כנ"ל, רק להתנהג עם הלווה כאלו לא לוה ממנו כלל, ולא יהיה לו כנושה, כדי להצילו מבחינת עבדות, כדי להכניע בחינת "תכבד העבדה", בחינת כבד מלא דם - כדי לבטל העניות מישראל, כי על־ידי־זה שאינו כנושה להלווה, על־ידי־זה מכניע בחינת הכבד, בחינת עבדות כנ"ל. ועל־ידי־זה יוכל הלווה לזכות להרחיב ידו ולפרע להמלוה ולהנצל מן העניות לגמרי, וכנ"ל.

ועל־כן קורין פרשה זו "אם כסף תלוה וכו', לא תהיה לו כנשה" וכו' בימי הפסח, שהוא זמן חרותנו, כי זה בחינת יציאת מצרים - שזכינו לצאת מעבדות לחרות, שכל זה היה על־ידי הכנעת הכבד לגבי המח, כנ"ל, שזהו בחינת "לא תהיה לו כנשה" - כדי להציל ישראל מבחינת עבדות, להעלותם מעבדות לחרות, וכנ"ל.