# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/66/7/

וזה בחינת התגברות הדמים שהיה בגלות מצרים [כמובא בכתבים (פרי־עץ־חיים, חג־המצות פרק א)]. כמו שכתוב (יחזקאל טז, ו): "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך" וכו'. כי כל זה נמשך מחטא אדם־הראשון, שעל־ידי־זה היה עקר גלות מצרים, כי הוא פגם בתאות אכילה ואכל מעץ הדעת טוב ורע, ועל־ידי־זה נפגם הדעת, והתגבר הכבד כועס המלא דם. וזהו בחינת (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה", בחינת עצבות וכעס הבא מכבד וטחול (תקוני זהר תקון מח, פה.). וזה בחינת דם נדות, שנתהוה על־ידי חטא אדם־הראשון (עין ערובין ק:), הינו בחינת התגברות הדמים כנ"ל, שזה עקר יציאת מצרים - כדי לבטל זהמת הנחש ולטהר מן הדם נדות, שהוא טמאת מצרים, כמובא (פרי־עץ־חיים, חג־המצות פרק א).

נמצא, כשזוכין שיתגבר המח על הכבד - זה בחינת בכורה דקדשה, בחינת בכור ישראל, שהם בחינת מח, שזהו עקר הבכורה האמתיות, שהוא בחינת מח, בחינת ראשית כנ"ל. אבל להפך, חס ושלום, כשפוגמין בתאות אכילה וכעס עד שמתגבר הכבד, חס ושלום - זה בחינת בכורה של עשו, שעל־ידי־זה כל הגליות כנ"ל. כי בכור הוא בחינת מלכות, [כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן נו)], כמו שכתוב (תהלים פט, כח): "אף אני בכור אתנהו" וכו'. וכשמתגבר מלכות דקדשה של ישראל זה בחינת בכור דקדשה וכן להפך, חס ושלום.

ועל־כן נתן יעקב לעשו לחם ונזיד עדשים "ויאכל וישת... ויבז עשו את הבכרה" (בראשית כה, לד), הינו שיעקב שבר וסלק מישראל תאות אכילה, רק נתן כל תאות אכילה לעשו, ועשו קבל זאת לחלקו שהוא ימלא תאותו באכילה ושתיה בזה העולם. ועל־ידי־זה מכר את הבכורה ליעקב, כי סלק עצמו מן המח של ישראל, כי שוב אין לו שום חלק בהם, מאחר שסלקו בתאות אכילה מהם ונתנו לו. כי עקר שליטתו, חס ושלום, כשישראל נופלים בתאות אכילה, ואז הוא יונק מן המח ומקבל הבכורה, שהיא בחינת מח, לעצמו, אבל יעקב שבר תאות אכילה ולא רצה לתן לעשו, שהוא הכבד - שום יניקה מן המח, שהוא בחינת בכורה, רק נתן לו לחלקו זהמת עכירת האכילה הגשמיות כמו שבקש (בראשית כה, ל): "הלעיטני נא מן האדם האדם הזה" וכו'. ועל־ידי־זה נפרד עשו מן הבכורה והמח, ומכר הבכורה ברצונו ליעקב שהוא הבכור באמת, שעוסק תמיד להגביר המח על הכבד, שהוא בחינת הבכורה האמתית, כנ"ל.