# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/66/9/

וזה שנוהגים הבכורים להתענות בערב פסח (ארח חיים, סימן תע, סעיף א), כי הכנעת הכבד לגבי המח הוא על־ידי תענית (כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל) וכנ"ל. וזה שכתוב בקרבן פסח (במדבר ט, יא): "על מצות ומררים יאכלהו". כי השם־יתברך הפליא אז חסדו עמנו, וכן בכל דור ודור, כי להכניע הכבד לגבי המח, שהוא עקר יציאת מצרים, בחינת הריגת בכורי מצרים והצלת בכורי ישראל - זה נעשה על־ידי תענית, שעל־ידי־זה מכניעין הכבד לגבי המח, (כמבאר שם, באות ו'). אבל אז בשעת יציאת מצרים לא היה אפשר להמתין להוציאם, עד שיכניעו הכבד על־ידי התענית, כי היו משקעים בטמאת מצרים מאד, [כמו שכתוב בכתבים (פרי־עץ־חיים, חג־המצות, פרק א)]. ואם היה רוצה להמתין עד שיזכו להכניע טמאת מצרים, שהוא בחינת כבד מלא דם, על־ידי התענית - היו, חס ושלום, נשארים שקועים שם. על־כן הפליא השם־יתברך חסדו והוציאם על־ידי בחינת פלא, הינו על־ידי בחינת נדר, שהוא הקרבן פסח, שעל־ידי־זה זוכין לענג שבת, שהוא בחינת אכילה דקדשה, שהוא בחינת מצה, שהוא מחין גדולים מאד (שם פרק ד), בחינת ענג שבת, ועל־ידי־זה דיקא יצאו ממצרים, שזהו בחינת שבת הגדול שקדם פסח, כי עקר יציאת מצרים על־ידי בחינת שבת כנ"ל. וזכו על־ידי אכילה דיקא, הינו על־ידי אכילת מצה שהוא אכילה דקדשה, בחינת ענג שבת, להכניע על־ידי־זה דיקא טמאת מצרים, בחינת מרירת השעבוד של הכבד, בחינת "תכבד העבודה". וכל זה זכו על־ידי הנדר שהוא הקרבן פסח. וזה שכתוב בפסח: "על מצות ומררים יאכלהו", כי על־ידי הפסח, שהוא נדר, זוכין למצה, שהוא ענג שבת כנ"ל, שעל־ידי־זה מכניעין הכבד בחינת "תכבד העבודה", שהוא מרירות השעבוד, בחינת מרור. וכל זה זוכין על־ידי אכילה דקדשה דיקא, כנ"ל, וזהו: "על מצות ומררים יאכלהו", כנ"ל.