# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/67/12/

וזהו בחינת מרור זה שאנו אוכלין על וכו', כמו שכתוב: "וימררו את חייהם בעבדה קשה" וכו' (הגדה־של־פסח). כל זה הוא בחינת העצה שאין יכולין לשית עצות בנפשו על־ידי בלבול עצת הנחש, שהם כל הספקות והבלבולים וכל עצת רשעים הנמשך משם וכמו שכתוב בזהר הקדוש (בראשית כז.): "וימררו את חייהם בעבודה קשה" - בקשיא. "בחמר" - ב חומרא דהלכתא ובלבון שמעתתא וכו' (בחמר ההלכה ובלבון השמועות), וכל זה הוא בחינת מרירות העצה שנמשך מבחינת חטא אדם־הראשון מבחינת 'הנחש השיאני', שעל־ידי־זה קשין כמה קשיות בהלכה וקשה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, שכל זה הוא בחינת שאין יודעים העצה על מכונה, כי כל התורה וההלכות בכלל הם בחינת עצות, כמו שכתוב (משלי ח, יד): "לי עצה ותושיה", בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, וכשאין יכולין לברר הדין למשל שאין יודעין איזה דין של תפלין בשלמות - זהו בחינת שאין יכולין לברר העצה הזאת שהוא מצות תפלין בשלמות. נמצא, שכל הקשיות והחמרות של ההלכות הם בחינת מרירת העצה - שצריכין לסבל מרירות גדול קדם שמבררין העצה, שהיא בחינת ברור ההלכה, ברור דיני ומצוות התורה. וכמו כן כל העצות בפרטי פרטיות שצריך כל אחד ואחד בעבודת ה' שכלם כלולין בתרי"ג עטין דאוריתא - כשאין האדם זוכה לידע ברור העצה בשלמות, זהו בחינת "וימררו את חייהם בעבדה קשה" - 'בקשיא'. "בחמר" וכו' - 'בלבון שמעתתא' וכו' כי הכל אחד, כנ"ל.

ועל־כן פתח דוד המלך, עליו השלום, את ספרו בשבח מי שזוכה להנצל מעצות רעות האלו של הרשעים והחולקים על האמת, כמו שכתוב (תהלים א, א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" וכו'. הרי שהשבח הראשון שבספרו שמשבח את הצדיקים הכשרים הוא, מה שזכו לבלי לילך בעצת רשעים המרחקים מן האמת, כי זהו העקר להנצל מעצתם הרעות, שהם עצת הנחש, שעל־ידי־זה זוכין לקבל עצות קדושות של צדיקי אמת, שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, שעל־ידי־זה זוכין לאמת ואמונה, שעל־ידי־זה עקר הגאלה וכו', כנ"ל.