# כא

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/67/21/

ועל־כן רוחו של משיח, שהיא בחינת אמונה, היתה מרחפת על פני המים - כי הוא מקים העולם תמיד, אפלו בעת שרוצים לשלט רבוי המים שמהם אחיזת המים הזדונים (תהלים קכד, ה), שהם הכפירות והאפיקורסות השולטין ונמשכין בעולם - שרוצים להחריב את העולם, חס ושלום, ולהחזיר כל העולם לתהו ובהו. כי חס ושלום חס ושלום, אם היתה מתקימת דעתם הרעה - בודאי היה נחרב העולם, כי אין העולם מתקים אלא על־ידי אמונה. אבל השם־יתברך "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תשיה" (איוב ה, יב), כי הוא יתברך מקים העולם בעת שמתגברין דעות האפיקורסית בעולם על־ידי בחינת "ורוח אלקים" - דא רוחו של משיח, המרחפת על פני המים. כמו שהיה מקים העולם בתחלתו בעת שהיה תהו ובהו וכו' על־ידי־זה, כי כל הקשיות והכפירות של כל אחד, הוא מחמת רבוי אור לפי בחינתו, כי לפי כלי מחו ותבונתו - זאת הקשיא והחקירה הוא למעלה מדעתו, ועל־כן אם אינו מסלק דעתו, ואינו סומך על אמונה לבד - הוא בא לידי כפירה גמורה, ואפלו אם ימצא חכם דקדשה שיתרץ קשיתו - יכול הוא או אחר להקשות קשיא אחרת יותר גדולה, שזאת הקשיא נמשכת מרבוי דעת יותר וכן למעלה מעלה, כי עקר הקשיות והמבוכות והכפירות נמשכין מבחינת רבוי אור שגורם שבירת כלים (עץ־חיים, שער הכללים, פרק ב), הינו כנ"ל שאור הדעת מרבה מכלי מחו ותבונתו.

ועל־כן עקר התקון הוא על־ידי משיח, שיבא במהרה בימינו, כי משיח עולה נשמתו ודעתו עד בחינת עתיק (לקוטי הש"ס קדושין, עמוד לא), כמו שכתוב (דניאל ז, יג): "עד עתיק יומיא מטה" וכו'. ובחינת עתיק הוא למעלה מכל השכליות והדעת שבעולם. ועל־כן אצל משיח אין שיך שום רבוי דעת כלל, כי כל רבוי אור הדעת שנחשב אצל הגדול שבגדולים לרבוי דעת הוא אצל משיח דבר פשוט, כי הוא יכול לבלע כל מימי הדעת שבעולם. ועל־כן הוא מרחף על פני המים, כי הוא עולה על כל מיני מימי הדעת שבעולם. כי הוא בבחינת עתיק שעולה למעלה מן הכל. ועתיק - הוא בחינת ראש אמונה, בחינת האמונה העליונה מן הכל, כי הוא בחינת האמונה שלמעלה מכל מיני דעת שבעולם.

ועל־כן הוא יגלה האמונה בשלמות בעולם. וגם בכל דור ודור מיום בריאת העולם ועד עכשיו, ומכאן ולהבא - עקר המשכת האמונה הקדושה הוא מבחינת רוחו של משיח, שהוא בחינת עתיק, בחינת ראש אמונה, שהוא למעלה מכל מימי הדעת, בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים - שזה מקים העולם אפלו כשמתגברין האפיקורסים, שאז נאמר: והארץ היתה תהו ובהו וחשך וכו'. כי הוא ממשיך האמונה שעולה למעלה מכל דעתם ומבטל דעתם ומהפך ים ליבשה, כי הוא ממשיך אמונה בעולם, עד שכל אחד יודע ומבין מרחוק, על־ידי שמסתכל על האמת, שצריך לסלק דעתו לגמרי ולסמך על אמונת אבותינו לבד ולילך רק בדרך שדרכו בו אבותינו מעולם.

וזהו בחינת קריעת־ים־סוף, כי ישראל על־ידי שזכו לאמונה כזו, שסלקו דעתם, שהוא בחינת מים וסמכו על אמונה לבד, שהוא בחינת ארץ כנ"ל, על־ידי־זה זכו שנעשה להם הנס גם בגשמיות - שנתהפך מים ליבשה, כי המים ברחו מפניהם ונתהפכו ליבשה, בזכות שגם הם מסלקים תמיד מימי הדעת בפני האמונה, שהיא בחינת יבשה וארץ, כנ"ל.