# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/67/5/

וזה בחינת מצה ומרור וחרסת וארבע כוסות של יין, כי מבאר בכתבים (פרי־עץ־חיים, חג המצות פרק א), ענין תקף הנס של פסח. וכן נמשך הארת תקף הנס הנורא הזה בכל שנה ושנה בכל פסח ופסח. והענין בקצור, שאז היו המצרים, שהם הקלפות, נאחזין בהם מאד מאד, עד שאם היו האור והמחין יורד להם בהדרגה כסדר, כמו שיורד בכל השנה כסדר בהדרגה, לא היה אפשר להם לצאת בשום אפן, כי היו נאחזין הקלפות בהם ביותר, על־כן עשה השם־יתברך עמהם נס נפלא ונורא - שהאיר אור גדול ונורא מאד פתאם בפעם אחת שלא בהדרגה ושלא כסדר. כי בליל פסח בתחלת הלילה יורדין בפעם אחת כל המחין דגדלות ראשון וגדלות שני, וקטנות ראשון ושני שלא בהדרגה ושלא כסדר, מה שאין כן בכל השנה, שאין מקבלין המחין בלילה כי אם ביום, וגם ביום צריכין לקבלם בהדרגה כסדר. ועכשיו חמל עלינו השם־יתברך חמלה גדולה ומאיר עלינו כל המחין בלילה בפעם אחת שלא בהדרגה וסדר, ועל־ידי־זה דיקא אנו נגאלין, כי על־ידי האור הגדול הזה נתבטלין הקלפות ואנו יוצאין מגלות מצרים וכו', עין שם.

וזה בחינת מה שכתוב בהתורה הנ"ל, כי אי אפשר לצאת מגלות מצרים וכן מכל הגליות שמכנין בשם מצרים, כמובא (בראשית רבה טז, ד), כי אם על־ידי אמונה כנ"ל, שעקר הגלות היה על פגם האמונה, ועקר הגאלה תהיה רק על־ידי תקון האמונה, ולאמונה אי אפשר לזכות כי אם על־ידי אמת, ואמת אי אפשר לקבל כי אם על־ידי עצת הצדיקים שמקבלים מהם, שהם בחינת "כלה זרע אמת", שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא (זהר יתרו פב:) - להכניע ולבטל עצת הרשעים המתנגדים אל האמת, שהם בחינת עצת הנחש הקדמוני וכו' (סוטה ט:) כנ"ל, ועכשיו בעת שצריכין לצאת מגלות מצרים עדין לא קבלו תרי"ג עטין דאוריתא, כי עדין היה קדם מתן תורה. ואם היה השם־יתברך רוצה להמתין שלא יזכו לאור האמת עד שיקבלו תחלה כל העצות הקדושים, שהם תרי"ג עטין דאוריתא - חס ושלום, היו נשקעים שם, כי לא היה אפשר להם לקבל העצות בהדרגה שם, מחמת שהיו נאחזים בהם טמאת מצרים מאד, שהם בחינת עצת הנחש, שהם כנגד העצות הקדושים.

כי ידוע, שגלות מצרים היה על חטא אדם־הראשון (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), שעל־ידי־זה נמשך זהמת הנחש, שהם העצות רעות של העכו"ם והאפיקורסים והרשעים, וכן כל מיני עצות שאינן טובות של כל החולקים על נקדת האמת - כלם נמשכין ונשתלשלין משם מבחינת עצת הנחש הקדמוני, שהוא בחינת זהמת הנחש, שזהו עקר בחינת גלות מצרים שהיה על חטא אדם־הראשון, כמובא. ומחמת תקף הגלות מצרים לא היה באפשר להאיר עליהם שום עצה, כי אם היו מגלין להם עטין דאוריתא שם - חס ושלום היו נפגמים גם העצות הקדושות על־ידי עצות הנחש, שזהו בחינת טמאת מצרים שהיה נאחז בהם אז מאד. ואם כן, מהיכן יזכו לגאלה, מאחר שאין יכולין לקבל העצות הקדושות של משה רבנו, אם כן אין יכולין לזכות לאמת, וכשאין אמת - אין זוכין לאמונה. ואם כן, איך יגאלו ויצאו ממצרים, כי אי אפשר להגאל כי אם על־ידי אמונה, כנ"ל.

על־כן הפליא השם־יתברך חסדו עמנו, והאיר עלינו אור גדול ונורא מאד שלא בהדרגה, דהינו שהשם־יתברך חמל עלינו והאיר עלינו אור האמת, קדם שזכינו לקבל העצות הקדושים, שהם תרי"ג עטין דאוריתא שקבלנו במעמד הר סיני, ועל־ידי־זה זכינו לאמונה גדולה, ועל־ידי־זה היתה הגאלה ממצרים, כי בשעת יציאת מצרים זכו לאמונה שלמה וגדולה מאד, כמבאר בכמה פסוקים, כמו שכתוב (ירמיה ב, ב): "לכתך אחרי במדבר" וכו', וכמו שפרש רש"י, כדאי הם והאמונה שהאמינו בי ויצאו וכו', כי לא אמרו איך נצא למדבר בלי שום צדה לדרך וכו' וכמובא (מכילתא בא יד), נמצא, שזכו אז לאמונה גדולה מאד, ועל־ידי־זה היתה עקר הגאלה, כי עקר הגאלה על־ידי אמונה כנ"ל, ולאמונה הגדולה הזאת זכו על־ידי גדל אור האמת שהאיר עליהם השם־יתברך בחסדו שלא בהדרגה, דהינו שזכו לעצם האמת קדם שקבלו העצות הקדושות שהם תרי"ג עטין דאוריתא.

וזהו בחינת המחין הגדולים והנוראים שהאיר עליהם השם־יתברך שלא בהדרגה בשעת יציאת מצרים, הינו בחינת אור האמת שהאיר עליהם שלא בהדרגה, הינו קדם שקבלו העצות הקדושות, כנ"ל. כי אמת הוא כולל כל מיני מחין שבעולם, כי עקר תכלית גדלות המחין הוא האמת. וכמובן בדברי רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר, שעקר שלמות המח וכל החדושין דאוריתא הוא רק כשהוא באמת, כמבאר בהשיחה הקדושה הנדפסת בלקוטי תנינא (סימן נג), המתחיל: 'גדל יקרת המחשבה נודע לי עתה' וכו', עין שם, שעקר הוא האמת. כי עקר שלמות המח דקדשה הוא האמת, כי בודאי אין זה נקרא מח וחכמה כשמתחכם בחכמתו להפך האמת. כי חכמות חיצוניות אף־על־פי שלפעמים באים על איזה חכמה בענין העולם הזה, אבל מאחר שעל־ידי חכמתם הם מתרחקים מן עצם האמת, דהינו מהשם־יתברך ברוך הוא, על־כן - אין חכמתם נחשבת בשם חכמה כלל, כמו שכתוב (ירמיה ח, ט): "הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם". וכן כל מיני חכמות של בני אדם שעל־ידי אלו החכמות נתרחקים, חס ושלום, מהשם־יתברך - אינם נקראים חכמות כלל. ועקר החכמה והמח הוא כשזוכין על־ידי־זה החכמה להתקרב להשם־יתברך ולתורתו ולעבודתו באמת.

וכל מה שמתקרבין אל האמת יותר - נקרא מחין דגדלות יותר, שזהו בחינת בן חמש למקרא בן עשר שנים למשנה בן חמש־עשרה וכו' (אבות ה, כא), שמבאר בכונות של פסח (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק א), שהם כלל כל המחין דקטנות וגדלות ראשון ושני, שמרמז במשנה זאת, עין שם. וכל אלו המחין כלולים באמת, כי בן חמש שנים למקרא. ואז זוכין לקבל מח אמתי על־ידי מקרא, שהוא מח של אמת, כי כל המחין כלולין בהתורה, שהיא בחינת אמת, כמו שכתוב (מלאכי ב, ו): "תורת אמת" וכו'. אבל מחמת שאין התינוק יכול לקבל אז כי אם המקרא כפשוטו, על־כן נקרא עדין מחין דקטנות מחמת שאינו יודע עדין עצם האמת הנעלם במקרא, שהוא כל דיני מצוות התורה הנעלמים בהמקרא.

כי ממקרא עדין אין יכולין להורות שום דין, ואין יודעים עדין איך לקים שום מצוה, כי כל מצות תפלין נאמר בתורה בפסוק אחד (שמות יג, ט): "והיה לאות על ידך" וכו'. ואין יודעין איך לכתבן ולהניחן וכל פרטי הדינים עד שלומדין תורה־שבעל־פה, וכן בשאר המצוות. ועל־כן כשהתינוק לומד מקרא, אף־על־פי שהוא מח אמתי, אבל מחמת שעדין עצם האמת נעלם שם, על־כן נקרא מחין דקטנות. ואחר כך נתגדל המח יותר וזוכה למשנה, ושם מבאר האמת יותר, כי שם מבארין דיני התורה, אבל מחמת שגם ממשנה אי אפשר להורות דין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין סוטה כב.), על־כן אין המח נגדל בשלמות, כי עדין לא זכה להשיג האמת בשלמות.

ואחר כך כשזוכה לגמרא ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (שם כא.) ולומד גמרא ופוסקים, וזוכה לידע כל דין ממצוות התורה באמת - זהו בחינת מחין דגדלות באמת. ועקר הגדלות המחין הוא מה שזוכה לידע אמתת הדין על מכונו, אבל גם במחין דגדלות יש כמה בחינות, כי אפלו כשיודעים אמתת הדין והמצוה - עדין צריכין להשיג ולידע איך לזכות לעבד את ה' באמת - לקים כל המצוות באמת כרצונו יתברך, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז), ועל זה צריכין להתיגע כל ימיו עד שיזכה לעבודת ה' באמת. ועל־ידי־זה זוכה להכיר אותו יתברך שהוא עצם האמת, שזהו עקר התכלית, כמו שכתוב (ירמיה ט, כב־כג): "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי" וכו'.