# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/67/8/

ועל־כן צריכין לשמרה מחמץ, כי אנו צריכין למהר לאפותה מיד קדם שנתחמץ, כי עכשיו אין אנו יכולין להמתין עד חמוץ העסה, חס ושלום, שלא יתאחז שם זהמת הנחש, שהם עצות הרעות הנמשכות מאכילת עץ הדעת טוב ורע, בחינת (בראשית ג, יג): "הנחש השיאני ואכל", כי ידוע, שהאכילה היא בחינת דעת, כי מח ודעת האדם - נמשך כפי אכילתו, שהוא חיות אדם. [וכמבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר (סימן יז, ס). ועל־כן אחר מתן תורה שזכינו לקבל תרי"ג עטין דאוריתא אז החמץ מתר, כי על־ידי העצות הקדושות נמתק החמץ, כי העצות הקדושות הם על־ידי ישוב הדעת, כי בכל מקום שיש עצה אינו בחפזון ובבהלה, רק צריכין לישב דעתו היטב לחשב מחשבות לשית עצות בנפשו איך להתנהג, באפן שיזכה אל אמתת התכלית, שבשביל זה נברא בזה העולם השפל המלא מכאובות וכו'.

וזהו בחינת חמוץ המח דקדשה, שבזה כלול כל מה שמעינים בעיון גדול בכל דברי התורה, כדי לברר הדין הקדוש על בריו, או מי שמעין באמת כדי לחדש חדושין דאוריתא אמתיים כפי בחינתו, או מי שחושב מחשבות איך לזכות לעצה אמתית איך להנצל מהבלי עולם הזה ולזכות לעבודת ה' באמת - שכל זה הוא בחינת עצות קדושות, שהם בחינת חמוץ המח דקדשה. כי העצה הוא טפי המח שנמשכה מן המח ונתבשלה בכליות היועצות, שזהו בחינת טפי הזרע הנמשכין מן המח ונתבשלין גם כן בכליות, שהם כלי ההולדה, [כמבאר בהתורה הנ"ל]. והתבשלות טפי המח בכליות בשביל להוליד הולדה דקדשה או להוליד עצה קדושה - זה בחינת חמץ ושאור דקדשה, שהם מחמיצין את העסה שתהיה מטעמת יותר לאכילה, אבל צריכין לשמר מאד מאד את אלו טפי המח שלא יתחמצו, חס ושלום, כי אם בקדשה גדולה בעת הצרך לבד בשביל הולדה קדושה או בשביל עצה קדושה, כי כשאין משמרין את המח היטב - בקל יוכל להחמיץ, חס ושלום, בהרהורים רעים, בתאוות רעות, עד שחס ושלום יוכל לפגם בטפי המח, רחמנא לצלן.

ועל־כן נקרא היצר הרע 'שאור שבעסה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.): 'ומי מעכב? שאור שבעסה'. כי כל היצר הרע הוא בחינת חמוץ המח שמחמיץ את המח במחשבות רעות והרהורים רעים ובתאוות רעות, שעל־ידי־זה נפגמין, חס ושלום, טפי המח, ומזה באין כל הפגמים וכל העברות, רחמנא לצלן, "ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה" (משלי כא, ל) - לעמד כנגדו, כי אם על־ידי התורה הקדושה שכלולה מתרי"ג עטין דאוריתא, שהוא בחינת חמוץ המח דקדשה כנ"ל. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין ל:): 'בראתי יצר הרע - בראתי תורה תבלין'. ועל־כן בשבועות, שאז הוא מתן תורה, שזכינו לקבל תרי"ג עטין דאוריתא, על־כן מצוה להביא שתי הלחם מחמץ דיקא, כי אז נמתק החמץ על־ידי תרי"ג עטין דאוריתא, ואז נמתק הדין בשרשו (עין עץ־חיים, שער יג, פרק א), כי דיקא על־ידי חמץ מכניע זהמת הנחש, בחינת "הנחש השיאני", שהוא עצת הנחש, שהם חמוץ המח דסטרא אחרא כנ"ל, כי עכשיו בשבועות נמתק החמץ, כי עכשיו כל כח של חמוץ העסה נמשך מחמוץ המח דקדשה, שהוא תרי"ג עטין דאוריתא, דהינו העיון וחמוץ המח בתורה ובעבודת ה' באמת, כדי לידע אמתת רצונו יתברך כל אחד לפי מדרגתו.

אבל עכשיו בפסח קדם מתן תורה, שאז עדין לא זכינו לקבל תרי"ג עטין דאוריתא. ואי אפשר להמתין עד שיקבלו העצות בהדרגה כסדר, שלא יתאחזו בהם הקלפות, שהם עצת הנחש שהיו נאחזים בהם כנ"ל, על־כן אסור לאכל החמץ כלל, כי עכשיו אור המחין העליונים מאירין בעצמן קדם שבאו לידי חמוץ להתבשל בכליות בבחינת עצות כנ"ל. ועל־כן עתה אין החמץ יונק מן הקדשה כלל, אדרבא, בפסח נמשך כל החמץ מבחינת "הנחש השיאני", מעצת הנחש מזהמת הנחש, שהם עקר חמץ ושאור דסטרא אחרא, כי עכשיו עדין אי אפשר להמשיך אור האמת על־ידי בחינת חמוץ המח דקדשה, שהוא בחינת עצות קדושות, כי עכשיו עדין אי אפשר לקבל שום עצה קדושה מחמת תקף אחיזת הזהמא שהיא עצת הנחש כנ"ל, רק אנו צריכין לקבל אור האמת בעצמו קדם שנחמץ ונתלבש בבחינת עצות.

וזהו בחינת מצה כנ"ל, כי מתקף הגלות אי אפשר להמתין כלל עד שיתלבש האמת בבחינת העצות, כי תכף שיהיו נעשין עצות יתאחזו בהם אחיזת הזהמא שהיא עצת הנחש ויהפך כל העצות מהפך אל הפך, על־כן אנו צריכים לצאת בחפזון על־ידי עצם אור האמת, שזהו בחינת מצה כנ"ל. וכמו שאנו אומרים (הגדה של פסח): מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא וגאלם, שנאמר (שמות יב, לט): "ויאפו את וכו' ולא יכלו להתמהמה" וכו' (פסחים קטז:). הינו כנ"ל, שלא היה אפשר להם להגאל מתקף הגלות כי אם בחפזון על־ידי התגלות אלקות, שהוא עצם האמת שנתגלה עליהם קדם חמוץ העסה שהוא בחינת קדם התבשלות העצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שתגמר העצה להתבשל - שלא יתאחזו בהם הקלפות, שהם עצת הנחש, שזה היה עקר הגלות שנמשך מחטא אדם־הראשון, מבחינת "הנחש השיאני", כנ"ל.