# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/68/2/

וזה שנוהגין ביום המילה שהמוהל מנגן שירת הים, וכן הפיט יסד: 'יום ליבשה' - ביום שיש בו מילה (מגן־אברהם, ארח־חיים, סימן נא, סעיף קטן ט'; שם סימן תקפד, סעיף־קטן ז). כי שירת הים נתגלה על־ידי בחינת מילה, שעל־ידי־זה זוכין לבחינת קריעת־ים־סוף ולשירה כנ"ל. ועל־כן המנהג לזרק אגוזים ומיני מאכל בעת שמלין התינוק. ובודאי אין דבר שאין לו שרש, הינו שמרמז על בזת הים שחטפו ישראל, ועל־כן זורקין אגוזים ושאר דברים, כדי שיחטפו התינוקות לרמז בזת הים שזכו על־ידי מילה, כנ"ל.

ועל־כן קדם שעברו מי הירדן, שהוא גם כן בחינת קריעת־ים־סוף - הכרחו ישראל למול שנית ופרעו כנ"ל, דהינו פריעה שלא היתה על־ידי משה (יבמות עא:), כי עקר קריעת המים הוא על־ידי תקון מצות מילה, כנ"ל. ועל־כן בימי משה שלא קימו מצות פריעה - היה באמת קשה לפניו קריעת־ים־סוף, והצרכו להשתמש בזכות אברהם ובזכות יוסף ודגמתם (בראשית רבה פז, ח; שמות רבה כא, ח) שקימו המצוה בשלמות, כי מל ולא פרע כאלו לא מל (שבת קלז:), כי עקר יניקתם על־ידי קלפת נגה, שהיא בחינת פריעה, כמובא (עץ חיים לג, ג).

ועל־כן התורה מזהרת בכמה מקומות על החמץ יותר מן השאור, כי העקר לבער החמץ, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, בחינת נגה, בחינת פריעה, שעל־ידי־זה מבטלין יניקתם מן הקדשה, ועל־כן צריכין למיכתב תרויהו - חמץ ושאור מילה ופריעה, כי כל אחד יש בו צד חמר. זה מחמת שהוא רע לגמרי. וזה מחמת שכל יניקתם מהקדשה על ידו דיקא. וזה בחינת הצריכותא שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה ז:) דצריכי למכתב תרויהו - חמץ ושאור, כי שאור חמוצו קשה, הינו שהוא רע לגמרי כנ"ל, ואי כתב רחמנא 'חמץ', הוה אמינא משום דראוי לאכילה, כי שאור אין ראוי כלל, ועל־כן אין יכול לינק כלל מן הקדשה, אבל חמץ, שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, ראוי לאכילה, כי מערב בו טוב ורע, ועל־כן יש בו אכילה וברור. ומחמת זה דיקא חמור אסורו ביותר, כי מחמת זה יכול לינק מן הקדשה כנ"ל. ועל־כן עקר רמז מלכות הרשעה בחית של חמץ כנ"ל, כי העקר לשבר החמץ שמשם יניקתם כנ"ל.