# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/69/13/

וזה בחינת יששכר חמור גרם - שהצדיק, בחינת יששכר, שמאיר בכל הדרי מטה בכל הנמוכים מאד לבל יתיאשו עצמן מן הרחמים בשום אפן, עד אשר משיב כלם להשם־יתברך, אפלו אותן שהם בבחינת חמור, בחינת בהמה טמאה, בחינת זהמת וגשמיות החמר, כי הוא מאיר בהם האמת, עד שגם הם נעשין מרכבה אל הקדשה ונושאים עליהם על תורה. וזהו בחינת חמור גרם שפרש רש"י: 'כחמור לסבל עליו על תורה', הינו כנ"ל.

וזהו רבץ בין המשפתים - זה בחינת (תהלים סח, יד): "אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף" וכו', הינו כי משפתים זהו בחינת שפתי וגבולי ומיצרי העכו"ם וסטרין אחרנין, שהם אורבין על הגבולין שנקראים 'שפתים' ואינם מניחין את האיש הישראלי שיצא מהגבול שלהם להתקרב אל הקדשה, בבחינת (איכה א, ג): "כל רדפיה השיגוה בין המצרים". והפסוק אומר, שזהו עקר שבח ומעלת ישראל. וזהו אם תשכבון בין שפתים - הינו כשאתם העכו"ם וסטרא אחרא כשהייתם שוכבים ואורבים בין שפתים, שהם הגבולין והמצרים, לבלי להניח את איש הישראלי להתקרב להשם־יתברך, גם אז "כנפי יונה", שהיא כנסת ישראל, נחפה בכסף וכו', כמו שפרש רש"י: 'בכספה וחמדתה של תורה ומצות'. כי איש הישראלי החפץ באמת לאמתו ואינו רוצה להטעות את עצמו, אזי אפלו כשהתאוות והמניעות וכו' מתגברין עליו כמו שמתגברין, ומניחין עצמן לארך ולרחב, ומתפשטין כנגדו מאד, עד שאינו יכול לצאת מהם, גם אז בעצם רחוקו הוא כוסף וחומד בכל עת להשם־יתברך, ואינו מניח את הרצון והכסופין לעולם, וזה יקר מאד מאד בעיני השם־יתברך, כי העקר היא הרצון והכסופין, כמבאר בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימן לא, ובשיחות הר"ן סימן נא). והשם־יתברך משבח את ישראל בזה, שבשביל זה זוכין למה שזוכין. כי אם תשכבון בין שפתים - לארב ולמנע את ישראל כנ"ל, גם אז כנפי יונה נחפה בכסף - בכספה וחמדתה של תורה ומצות כנ"ל. וזה בחינת יששכר חמור גרם רבץ בין המשפתים - שגם שם בין המשפתים והמצרים והגבולים שאורבים עליו, ומתעים אותו מאד על־ידי התגברות התאוות והמניעות, גם שם מתגבר להכניע ולבטל את עצמו לגבי התורה והצדיק, ומכניע גופו וחמרו המגשם כחמור לשא עליו על תורה, ועל־ידי התורה זוכה להפך הכל אל הקדשה.

וזה בחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל (דברי הימים א' יב, לג). כי כמה וכמה עתים עוברים על כל אחד ואחד מישראל, כי יש כ"ח עתים, עתים לטובה עתים לרעה, ובהם כלולים כל העתים העוברים על כל אחד ואחד מיום הולדו עד יום מותו, אשר עליהם התחנן דוד (תהלים לא, טז): "בידך עתתי הצילני מיד אויבי ומרדפי". וזה עקר שלמות הצדיק הגדול במעלה המלמד תורה ודעת לישראל, כמו יששכר - שיוכל להאיר בכל אחד ואחד מישראל, שיוכל להתחזק ולשאר על עמדו בכל הזמנים והעתים העוברים עליו, בבחינת ומבני יששכר יודעי בינה לעתים - שיודעים להכניס בישראל בינה וחכמה אמתית, שידעו בכל עת ועת שעוברים עליהם יהיה איך שיהיה, לבלי לפל בדעתו, חס ושלום, ולבלי להתרחק מהשם־יתברך לעולם.

וזהו לדעת מה יעשה ישראל - שידע כל אחד מישראל מה לעשות בכל עת ועת, איך להתחזק בכל עת ועת פעם בתורה, פעם בתפלה, פעם בצעקה ושועה ותחנה ובכיה, פעם בשמחה וחדוה, פעם בדבור, פעם בשתיקה. ויש עת שצריכין ומכרחין לבטל את עצמו דיקא מהעבודה, בבחינת (תהלים קיט, קכו): "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות צט.): 'בטולה של תורה זה קיומה'. כי יש עת שצריכין לאכל או לישן בשביל קיום הגוף או לדבר עם בני אדם כדי לפקח דעתו וכיוצא בזה הרבה, וכן כל העתים בכלליות ובפרטיות שעוברין על האדם, פעמים הוא בבחינת עליה ופעמים הוא בבחינת ירידה. וגם בבחינת העליה בעצמה יש אלפים ורבבות מדרגות. וכן יש ימי הילדות והבחרות, ימי עליה וימי עמידה וימי ירידה שהם ימי הזקנה והשיבה וכו' וכן כל מה שעובר על האדם בכל אלו העתים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לג.): על רבי אליעזר שקם אפלו לפני זקן נכרי, אמר, 'כמה הרפתקאי דעדו עליו'. כי בהכרח שיעבר על כל אדם כמה וכמה מיני עתים שונים, ובפרט על איש הישראלי הרוצה להתקרב להשם־יתברך שבשבילו נברא הכל, והצדיק הדור האמתי, בחינת יששכר, הוא מאיר בישראל "בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל", שידע כל אחד מישראל מה יעשה בכל עת ועת, באפן שלא יפל ולא יתרחק מהשם־יתברך לעולם. וכן כתיב בדוד מלך ישראל כשנסתלק (דברי־הימים א' כט, ל): "והעתים אשר עברו עליו ועל ישראל". ופרש רש"י שם: עתים, צרות שעברו עליו.