# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/69/15/

וזה בחינת המתקת 'פחד יצחק' (בראשית לא, נג; זהר פנחס רלא:) על־ידי השה לעולה, בחינת (בראשית כב, ג) "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו" - להמתיק היראה רעה, ענוה פסולה וכו' כנ"ל.

לישרי לן מר, וי לן דמיתנן וכו', הי תורה והי מצות דמגנן עלן (ברכות לא.). כי היה בשמחה גדולה כל כך עד שאימת מות לא הפילה אותו כלל, אדרבא, על־ידי־זה נתעורר להשם־יתברך, בבחינת (בראשית א, לא): "והנה טוב מאד" וכו' (בראשית רבה ט, י), הפך הרשעים שנאמר בהם (תהלים מט, יד): "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה". וזהו (שם ד, ה): "רגזו ואל תחטאו", שיהיה הרגז והיראה לטובה וכנ"ל למנע מהחטא וכו'.

וזהו (ברכות ה.) אי אזיל מוטב ואם לאו - וזהו מחמת היראה פסולה הנ"ל, על־כן יעסק בתורה - שכלולה מהארת בן ותלמיד, שהיא משיבת נפש (תהלים יט, ח), ומאירה בהם הדעת האמתי, שהוא יראת ה' לחיים (משלי יט, כג) ולטובה וכו'. ואם לאו יזכר לו יום המיתה - בחינת 'ודמו סלה', ועל־כן אינו מזכיר לו יום המיתה עד אשר עוסק בתורה ומקבל הדעת כנ"ל של התחזקות הנ"ל. כי אם לאו - יוכל לפל יותר, חס ושלום, כנ"ל, אבל על־ידי התורה שמלמדת אותו לזכר ביראת הענש לטובה כנ"ל, על־כן אז דיקא 'יזכר לו יום המיתה' בבחינת 'לישרי לן מר' הנ"ל, כי עקר הנפילה מחמת גדלות - שאין נאה וראוי לו לעבד עבודה ויגיעה הזאת ועדין לא פעל כלום, אדרבא, נדמה לו וכו', אבל החפץ באמת אומר בלבו: בשביל נקדה אחת של התנוצצות אלקות אחד כדאי כל היגיעה בכפלי כפלים. וכמו הצדיק ששמח את עצמו על־ידי 'שלא עשני גוי' [וכמו שכתוב בהתורה "אזמרה" סימן רפב וכו' וכו']. ועל־כן דיקא על־ידי הי תורה והי מצות - באו לשמחה, כי לא נפלו על־ידי־זה, רק באו לענוה אמתית על־ידי־זה, שנאמר בהם (ישעיה יט, כט): "ויספו ענוים בה' שמחה ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו". וכתיב (תהלים לד, ג): "בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו". הפך 'אחר' וכיוצא, שנפלו על־ידי שלא חזקו עצמן בבחינת הנ"ל וכו'. ואמרו, 'איזיל ואיתהני' וכו' (חגיגה טו.), בחינת (ישעיה כב, יג): "אכול ושתו כי מחר נמות", בחינת "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם" - שדיקא על־ידי שזוכרין יום המיתה ויראת הענש - נופלים יותר, חס ושלום, אבל המקרבים והנלוים להצדיק האמת הנ"ל נמשך עליהם הארה מהיראה עלאה ונפלאה הנ"ל, שהוא בחינת ראש־השנה, בחינת צמיחת קרן משיח, שהוא בחינת המתקת פחד יצחק, שעל־ידי־זה היראה באה רק לחיים, לקרב ולא לרחק, חס ושלום.

וזה שנסמך (דברים יא, יח): "ושמתם" לפסוק (יז) "וחרה" וכו'. ומזה הפסוק "ושמתם" דרשו רבותינו ז"ל (יומא עב:): 'זכה - נעשה לו סם חיים, לא זכה - וכו'. כי "וחרה" וכו' היא בחינת יראת הענש. ועל זה מסים, "ושמתם" - שתזהר שתהיה היראה לטובה, בבחינת סם חיים וכנ"ל. וכל זה נמתק על־ידי פדיון פטר חמור בשה. פטר חמור, שהיא הולדה ראשונה של בכור, זה בחינת יראה, בחינת (תהלים מח, ז): "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה", בפרט הולדה ראשונה, ומאחר שהיראה נמשכת על־ידי הולדה ראשונה של חמור, שהוא בהמה טמאה, בחינת גשמיות וזהמת החמור - יוכל להתאחז, חס ושלום, יראה רעה ופסולה הנ"ל, שאז מתגבר גשמיות וזהמת החומר יותר ויותר, עד שנעשה שונא גדול להתלמיד חכם בבחינת (פסחים מט:): 'מי יתן לי תלמיד חכם' וכו'. ועל־כן צריכין לפדותו בשה, ואז נמתק היראה שתהיה עם דעת על־ידי שנותנין השה לכהן, שהוא בחינת הרב והצדיק הנ"ל. ואזי נתהפך ונעשה החמור מרכבה לקדשה, בבחינת (בראשית מט, יד): "יששכר חמור גרם" וכו' כנ"ל. וזהו "ואם לא תפדה וערפתו" - הוא הפסיד ממונו של כהן וכו', כי עקר העשירות נמשך משם, מבחינת כהן והרב הנ"ל שזוכה להארת בן ותלמיד, (כמבאר בהתורה הנ"ל), ועל־כן יפסד ממונו ועשירותו כנ"ל. וזה שתרגם: "יששכר חמור גרם" - 'עתיר בנכסין'. כי עקר העשירות על־ידי הארת בן ותלמיד, שעל־ידי־זה מהפכין החמור אל הקדשה, שזהו בחינת "יששכר חמור גרם" וכו' וכנ"ל.

(מן ' וזה בחינת המתקת פחד יצחק ' עד כאן, לא נכתב כסדר בבאור, רק ראשי פרקים.)

ועתה נבוא לבאר הדברים בישועת ה' (וכל זה מקשר למה שכתוב בהלכות בכור בהמה טהורה הלכה ד')