# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/69/18/

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לא.): בהלולא דמר בריה דרבינא אמרו רבנן לרב הונא זוטי: לישרי לן מר. אמר להו, וי לן דמיתנן, וי לן דמיתנן. אמרו ליה, אנן מה נשרי אבתרך? אמר להו: הי תורה והי מצות דמגנן עלן. והוא תמיה מאד, מה השיר והשמחה הזאת 'וי לן דמיתנן', בפרט שצוה עליהם: 'לישרי אבתריה הי תורה והי מצות' וכו', ואיך שיך זאת לשיר ושמחה?! אך על־פי הנ"ל יובנו הדברים היטב, כי היה בשמחה גדולה כל כך, עד שאימת מות, שהוא יראת הענש, לא היה לו כח להפיל אותו לעצבות, חס ושלום, רק אדרבא, כל מה שזכר יראת הענש - יותר נמשך עליו יראה קדושה יותר, שעל־ידי־זה נתחזקה השמחה אצלו יותר, בבחינת (תהלים ב, יא): "וגילו ברעדה", כי כל מה שזכר יותר ענין המיתה וכו' - התחזק יותר שיהיה לטובה, דהינו שעל־ידי־זה יתקרב להשם־יתברך, ולא שיתרחק יותר על־ידי־זה, חס ושלום, רק אדרבה, מגדל האימה ויראה מהמות וכו' - התחזק לקים דברי חכמינו ז"ל לשמח את עצמו בחסדי ה' וטובו שאינו נפסק לעולם, ועל־כן שר לפניהם: 'וי לן דמיתנן' וכו'. וצוה להם לשיר אחריו: 'הי תורה והי מצות דמגנן עלן', (כי אין לנו) כי אם חסדו וטובו הגדול שאינן נפסקים לעולם, כי הם זכו שעל־ידי־זה באו רק לענוה אמתית - שהרגישו שפלותם האמתי, ועל־ידי־זה נתקרבו יותר להשם־יתברך, שזהו עקר השמחה, בחינת "אנכי אשמח בה'" (שם קד), וכנ"ל.

כי עקר הנפילה - על־ידי גדלות, שמחמת גסותו נדמה לו שכבר היה יגע בעבודת ה', וכשרואה אחר כך גדל רחוקו עדין מהשם־יתברך - נופל בדעתו מאד, כי נדמה שהוא מתיגע בחנם, חס ושלום, ועל־ידי־זה נופל לגמרי, חס ושלום, אבל מי שחפץ באמת - יודע שפלותו באמת וגדלת הבורא יתברך, עד שכדאי אצלו כל היגיעות והעבודות שבעולם בשביל נקדה אחת של התנוצצות אלקות אחד, ומשמח בכל נקדה ונקדה שמוצא בעצמו מקדשת ישראל, בפרט מה שזכה שלא עשני גוי וכו', [כמבאר בדברינו (סימן רפב) עין שם]. ואדרבא, כל מה שרואה רחוקו יותר - בא לשמחה יותר, מחמת שבא לשפלות וענוה יותר.

וזה בחינת ירידה - תכלית העליה (סימן כב), שעל־ידי הירידה בא לשפלות אמתי, כי לא הניח להפיל את עצמו על־ידי הירידה, חס ושלום, שבא מחמת גסות - שאינו יכול לסבל לצפות עדין להשם־יתברך בשפלות וירידות כאלה, כי היה מרצה לעבד את ה' אם היה זוכה להיות צדיק וחסיד גדול במעלה וכו', אבל כשרואה שאינו זוכה לזה, והוא רחוק כל כך ומנח בשפלות כזה - שוב אינו רוצה כלל, חס ושלום, ומבקש תואנה לפרש, חס ושלום, מאחרי המקום לגמרי, אבל מי שרוצה לחוס על חייו האמתיים באמת - הוא מרצה לעבד את ה' בכל מה שיוכל, אפלו אם, חס ושלום, לא יזכה לשום מעלה, רק שיקל מעליו מעט ענשי הגיהנם וכו', או שיזכה לאיזה נקדה טובה בעלמא.

וכמו שפעם אחת שמעתי מרבנו ז"ל שאמר לענין כזה: ומה יהיה אם לא יהיה לי עולם־הבא - מה לעשות? ואם יגיע לי גם גיהנם, ו הגביה ידיו, כאומר: שצריך האדם להתרצות על הכל, כי בודאי לא יעשה השם־יתברך עולה נגדו, חס ושלום, "כי צדיק וישר הוא" וכו' (דברים לב, ד). ומי שמחזק את עצמו תמ יד כנ"ל, הוא בא על־ידי הירידה לשפלות אמתי ומתקרב יותר להשם־יתברך, ובטוח בחסדי ה' וטובו שיתהפך הכל לטובה בכח וזכות הצדיקים האמתיים שיש להם כח להפך הכל לטובה. ואזי זוכה לשמחה גדולה תמיד ומתקרב להשם־יתברך יותר, בבחינת 'ירידה תכלית העליה', כי השם־יתברך שוכן את דכא וכו'.