# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/orach-chaim3/609/69/3/

וזה בחינת ה'אפיקומן' - שפורסין מצה השניה, ועל החצי מברכין על אכילת מצה והשניה הוא צפון לאפיקומן (אורח חיים סימן תעג, סעיף ו) - כי זה עקר בחינת מצה, בחינת 'צפון', בחינת "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", שמשם הארת הרצון, כי הארת הרצון זה עקר שלמות התקון של כל המתקרבים להשם־יתברך, בפרט הרחוקים מאד, כשמתקרבים - עקר תקונם כשזוכין להארת הרצון שזוכין לזה בשעת אכילה, מי שיש לו חלק במלכות דקדשה וכו', בחינת (קהלת י, יז): "אשרך ארץ שמלכך בן חורין" וכו', בחינת חרות של פסח, שזהו בחינת יובל, כי 'מסטרא דיובלא נפקו ממצרים' [כמו שכתוב בזהר הקדוש (בראשית כא:)].

כי לקרב הרחוקים - קשה מאד, בפרט הרחוקים ביותר, כי מאחר שכבר נתעו כל כך בדרכם הרע, בפרט כי רבם מחם פגום מאד על־ידי פגם הברית, על־כן בודאי קשה מאד להכניס בו הדעת ולגרש ממנו רוח שטות ולהוציאו מעוונות ופגמים, ועל־כן צריכין לזה צדיק רחמן מאד כמו משה רבנו, שהרחמנות שלו היה בלי שעור, שאפלו אחר כך כשעשו ישראל מה שעשו, עד שהשם־יתברך אמר לו לכלותם ויעשה אותו לגוי גדול (שמות לב, י). אף־על־פי־כן הוא לא חשש על זה ומסר את נפשו בעדם תמיד. וכן צריך הצדיק המנהיג אמתי להיות רחמן כזה בכל דור ודור, כי מתחלה ועד סוף הוא צריך להתנהג עם המתקרבים ברחמנות נפלא ועצום ורב מאד, ובדעת ושכל נפלא ונורא, באפן שיכנס בהם יראת ה' לטובה - שישובו להשם־יתברך על־ידי־זה, ולא יתרחקו חס ושלום יותר על־ידי היראה, דהינו שלא ישתלשל מדבריו אחיזת היראה רעה, שהוא בחינת דינים, בחינת עצבות ומרה שחרה, שמזה באים כפירות, שכל זה הוא בחינת חמץ ושאור שנקרא יגון ואנחה, ועל־ידי־זה תקף הדינים, רחמנא לצלן, רק צריכין שהיראה תבוא רק לטובה לקרב ולא לרחק [וכמבאר כל זה לעיל בהלכות פורים (הנכלל בהלכות בכור בהמה טהורה הלכה ד) השיך לזה, עין שם].

ועל־כן עקר קדשת פסח לקדש את האכילה, דהינו לזהר מחמץ במשהו ולאכל מצה דיקא, כי עקר היראה מגיע בשעת אכילה, כמבאר (סימן עז תנינא) על מאמר רבותינו ז"ל (מגלה כו.): 'רצועה' וכו'. וזאת התורה 'רצועה היתה יוצאת' וכו' - מקשרת לענין הארת הרצון בשעת אכילה, המבאר בתורה זאת של מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע, כמבאר שם, כי הא בהא תליא, הארת הרצון על־ידי היראה, כי עקר הארת בן ותלמיד להכניס בהם יראה, כמבאר שם. והעקר שתהיה היראה לטובה כנ"ל, בבחינת (משלי יט, כג): "יראת ה' לחיים", בחינת (שם י, כז): "יראת ה' תוסיף ימים". ולא תהיה להפך, חס ושלום, כנ"ל. ועל־כן צריכין להאיר בדרי מטה בבחינת "מלא כל הארץ כבודו", בחינת "הקיצו ורננו שכני עפר" - לעוררם ולחזקם שלא יתיאשו ולא יפלו בדעתיהם בשום אפן בעולם, רק ידעו כי עדין ה' אתם וכו' תמיד. ואף־על־פי־כן יהיה להם יראה גדולה, כי הוא כולל אותם גם בבחינת מה וכו', כמו שמבאר שם. ועל־ידי כלליות העולמות, שעל־ידי־זה נמשך יראה, והיראה בחינת מלכות נגשת ובאה בעת האכילה, בבחינת (רות ב, יד): "לעת האכל גשי הלם". ואז על־ידי־זה מאיר הארת הרצון המפלא, כמבאר שם. כי הרצון מאיר מחמת שמלכות מקור היראה מקבלת האכילה והפרנסה מים החכמה, ששם מאירין המקיפים, שהם בחינת מה וכו', [עין שם כל זה והבן היטב].